בשבילי המוסיקה והמעברים

יושבת בחזרה הפתוחה של התזמורת הפילהרמונית באולם הקונצרטים של הלינקולן סנטר במרכז מנהטן, מאזינה לאחדים מטובי הנגנים בעולם. הצלילים הנפלאים של הקונצרטו מספר אחד בסי מזור של בטהובן שוטפים את האולם. המוסיקה סוחפת אותי בצליליה ומחשבותיי נודדות. 

הופ-הופ טראללה (בתופים ובמחולות)!

תכף יומהולדת, 37 זה מן גיל כזה שתמיד שידר לי רוגע, שלווה מסויימת ובשלות. הייתי צריכה כבר להגיע לירח לפחות פעמיים. שבועיים לפני גיל 35 עזבתי עבודה שלא יכולתי לסחוב בה יותר; 

רילוקיישן למטרות עבודה – לא מה שחשבת

הטלפון צלצל, מהעבר השני נשמע קול אישה: "שלום, קיבלתי המלצה עלייך ויש לי הצעת עבודה מעניינת בשבילך". בתור סטודנט לתואר שני שמחפש בנרות עבודה עם משמעות ואופק, אחד שמשווע לעבודה שתקדם אותו בשוק ותיתן לו את הניסיון אותו הוא צריך, אפילו במעט, הדבר היה לא פחות מחגיגה עבורי. התפקיד היה נהדר, והמשכורת חלומית אבל השמחה […]

ברוך הבא לקולג’

כשהגעתי לניו יורק, הכל היה נדמה כמו קלישאה. המוניות הצהובות היקרות להחריד. ההליכה המהירה ברחובות שמאיצה את הצעדים שלי גם אם אין לי לאן ללכת.

מסגרות

מאז שאני זוכרת את עצמי, שנאת חיי הייתה להכנס למסגרת חדשה. אני לא טובה בזה, זה לא נוח לי, זה גורם לי להרגיש כמו מישהו מכוכב אחר שנחת היום בכדור הארץ ומצפה שהמקומיים יקראו לו לארוחת צהריים. תמיד קינאתי באנשים שאוהבים שינויים וסביבות חדשות, תמיד יש להם סיסמאות על דינאמיות ואתגרים וריגושים, שגורמים לי לחשוב […]

המדריך החסר לטרמפיסט בגולקסיה: מורה נבוכים למחפשי עבודה

איכשהוא נהפכת לדודה בגולה. לא ברור איך ולמה, אבל עכשיו כשאת מסתכלת על עצמך במראת הזה-מקרוב-באו, את רואה בעיניהם המנצנצות מחשק נעורים ושמחת הבורות את הדודה המיטיבה שנעשית. הם בטוחים שאת, ממרום מושבך בראש הרשימה (הכל פנקס סוכנות בסוף), תוכלי לסדר להם אוטו, בית, עבודה, להכיר להם חברים, לדאוג להם בחגים ולשמור להם על הילדים. […]

אם תרצו אין זו הגנה

‏חלק מחוויית הרילוקיישן מתחיל בדיוק כשהיא נגמרת.

וירג'יניה וולף, מודל (כמעט) סתיו 2017

זהו, בשני האחרון זה הפך רשמי – חזרתי להיות אחראית ללו"ז שלי, לראש שלי, ולחיי העצמאים באופן כללי: גם האמצעית סיימה עם כל ימי ההסתגלות וההתרגלות (שבוע אחרי השאר) והחלה את שנת הלימודים שלה.

על אנשים, על קשיים ועל רילוקיישן

לא הצלחתי לכתוב זמן רב. מכיוון שאני נחושה להצליח להשלים את הפוסט הזה, אני אעשה את הצעד הנואש של להשתמש בפן העורכדיני שלי, אכתוב את כותרות המשנה ואנסה לתפור עליהן את הטקסט שלי. אני מצטערת אם זה יוצא כמו גיבוב של מחשבות.

חברות בתפוח הגדול

אני מיסודי בחורה מאוד חברותית, מאלו שאפילו בנסיעה של חמש דקות באוטובוס מפטפטות עם חצי אוטובוס. אף פעם לא היה לי קשה להכיר חברות חדשות אבל לא תמיד הן היו חברות אמת.

כמה רחוק את מוכנה ללכת…

פעם למשפט בכותרת הייתה משמעות אחרת; "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הוא שמו של הספר הנפלא של מאירה ברנע גולדברג שמספר על טיפולי פוריות; נושא שמאוד העסיק אותי בתור מטופלת בעצמי (טוב נו, מטופלת לשעבר, אבל פעם מטופלת תמיד מטופלת, כנראה…).

כל קיץ קורה דבר מה…

כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. 

טודו – מה?

הרילוקיישן עלה לנו לראש. כן, כן, ממש ככה. אנחנו מרגישים לגמרי תיירים כשבאים לביקור בארץ ועכשיו עם ההכנות לקראת החזרה, אחרי ארבע שנים בניכר, עברנו לסטטוס עולים חדשים. לא מדברת שפה, אין עבודה, קשה, קשה.

אהבתם? עשו לנו לייק!