המגדלור ואני

יהונתן קאהן

על יהונתן קאהן

יהונתן, בוגר תואר בחשבונאות ושלוש וחצי שנים במשרד ביג פור בארץ, עבר באוגוסט 2013 עם אשתו ושני חתולים לסוונזי. איפה זה סוונזי? בדרום וויילס. איפה זה וויילס? איפהשהו בבריטניה, נקרא לזה "לא לונדון". מאי-שם בקצה הכביש המהיר M4, כשלוש שעות ברכב מהית'רו, החיים נראים שקטים, רגועים וירוקים יותר. החוויה של מגורים בעיר ספר בבריטניה היא מיוחדת, והחוויה של התמחות בראיית חשבון בבריטניה גם היא מיוחדת, ועל כל הדברים המיוחדים בחיים שלנו אני אנסה לכתוב כאן, מוזמנים להצטרף אליי.

אופייה של החיה

במשך מעל שלושה חודשים חייתי על הגדר. על פיגום גבוה, מחזיק כמה קרשים, מתנדנד בין קרקע יציבה לבין התהום שלמטה, מנסה לשמור על שיווי משקל. לא, לא החלפתי קריירה לפועל בניין, פשוט לא ידעתי מה עומד לקרות איתי.

הרקע לזה הוא כזה: אני נמצא תחת מה שנקרא "חוזה הסמכה" (training contract), כחלק מהחוזה הזה אני צריך להשלים את ההכשרה שלי כרואה חשבון מוסמך. אחד התנאים להשלמת ההכשרה הוא מעבר בתוצאה של לפחות 55 את כל אחד מחמישה-עשר המבחנים של המכון לרואי חשבון מוסמכים באנגליה ובוויילס (לסקוטלנד יש מכון נפרד), ה-ICAEW. את ששת המבחנים הראשונים עברתי עוד בדצמבר שעבר, ובספטמבר האחרון ניגשתי למבחנים 7-9. ב-17 לאוקטובר קיבלתי את התוצאות – עברתי שניים מהמבחנים, אבל נכשלתי בשלישי.

לא הייתי רחוק, קיבלתי 52, שזה היה קצת מעודד כי יצאתי מהמבחן בתחושה שאהיה שמח אם אקבל 45 – ציון שמתחתיו, לפי מדיניות המשרד (אותה נפגוש שוב בהמשך), אתה מפוטר מבלי לקבל את האפשרות לגשת שוב. אבל ידעתי שלשלושת החודשים הבאים כל העתיד שלי יהיה לוטה בערפל. למה? כי אותה מדיניות ארורה גם קובעת שאתה מקבל רק שתי הזדמנויות בכל מבחן, ואם נכשלת במבחן פעמיים אתה, כמו שאומרים, "הולך בבית שלך".

אז ישבתי ללמוד. ובמקביל כמובן לעבוד, כי בעוד כשאתה ניגש למבחן בפעם הראשונה אתה מקבל כל מה שאתה צריך – לימודים בשכר מלא, חופש בתשלום – אבל אם נכשלת, אתה ברשות עצמך. אתה יכול לקחת חופש אבל הוא יהיה על חשבונך. אתה יכול להירשם לקורס אבל הוא יהיה על חשבונך. אפילו דמי הרישום לבחינה (80 פאונד) הם עליך הפעם. מבחינתם, הם נתנו לך כל מה שהיית צריך כדי לעבור פעם ראשונה, אם לא עשית את זה תתמודד עם ההשלכות. שזה, כמו שאומרים, fair enough.

yonatan fired2אבל למה לשים עליך את החרב של הפיטורים?… תאמינו לי שאני לא צריך דחיפה נוספת כדי ללמוד, אין בי רצון מיוחד לעשות בחינה על מס ירושה, מיסוי תאגידים ועוד הפתעות שכאלה שוב ושוב ושוב. בכל אופן, ניגשתי לבחינה בדצמבר, ציפורניים כבר מזמן אין לי, גם שיער בקושי (בלי קשר להקרחה) וביום התוצאות – 23 בינואר – אי אפשר היה לדבר איתי. כלומר, היה אפשר, אבל התגובה הייתה פרצוף עגל. 12 בצהריים הוא הזמן שהתוצאות מפורסמות, אבל אני מ-9 בבוקר כבר מרפרש את העמוד. מי יודע, אולי הבריטים האלה יחליטו פתאום לפרסם מוקדם. חה. אבל הנה זה הגיע, הרשימה מפורסמת, ואני נכנס בחרדה לאות של שם המשפחה שלי ומתחיל לחפש בהיסטריה – הנה אני, Kahn, J, והנה כתוב שם המבחן שעשיתי – שזה אומר שעברתי. "YESSSSSSSS" אני משחרר לאוויר ומייד בורח החוצה, כדי להודיע לאישה וגם כדי שלא יראו את התגובה האוטומאטית שלי להקלה, פרץ של דמעות.

אבל תוך כמה דקות תחושות ההקלה וההתרגשות והיציבות לפחות עד המבחנים הבאים(…) מתחלפות בהלם ומה שאפשר רק לתאר כבאסה. אני לא היחיד שעשיתי מבחן אי שם בתחילת דצמבר, כל "חבריי לספסל הלימודים" – אלו שהצטרפו יחד איתי למשרד בקרדיף, עשו את שלושת המבחנים הבאים, ומהר מאד מתברר שאחד מהם, באחד המבחנים קיבל 43. לכמה רגעים אני חושב בקול עם היושבים בחדר, אולי זה לא באמת במדיניות? אולי זו סתם אגדה אורבנית שמתמשים בה כדי להפחיד עובדים סוררים שלא לוקחים ברצינות את המבחן בפעם הראשונה? אחד מאיתנו מחפש בקדחתנות את המדיניות באתר האינטרנט הפנימי, מוצא אותה ומקריא בקול- כדי לקבל את הזכות לעשות מבחן חוזר, חייבים לקבל לפחות 45.

העניין הוא, שאותו עובד שנכשל הוא אחד העובדים המבטיחים במשרד בקרדיף. בתהליך הערכת העובדים השנתי, הוא ועוד מישהו קיבלו את הציון הכי גבוה בשנה שלנו, כולם רוצים אותו על לקוחות שלהם, הוא מקבל כל מה שהוא רוצה מבחינת עבודה, בטוח סימנו אותו כבר מעכשיו למנג'ר בעוד שנתיים וחצי. אין סיכוי שיפטרו אותו בגלל מדיניות מיותרת, שהיא מטופשת בכל אופן, כך אני אומר בביטחון בארוחת צהריים בעוד שני האחרים שעובדים איתי אצל אותו לקוח מסתכלים עליי בתדהמה. "טוב, זו המדיניות", הם אומרים בחיוך נבוך, אין להם ספק בכלל שזה משהו שלא חורגים ממנו, וניכר מההבעה שלהם שלא כל כך ברור להם איך אני יכול לחשוב אחרת.

כן, אני יודע, שמעתי על הקטע הזה של היצמדות לספר ולנהלים ואפס גמישות. אבל בחברה שלנו, עד כמה שהיא גדולה, יש תחושה שחושבים עליך. אם תבקש משהו, כל דבר, יעשו הכל כדי שזה יתאפשר לך. אם תגיד שיש איזה עניין אישי, משהו שצריך לטפל בו, אז גם הדדלין הלחוץ ביותר ימתין רגע. "אף אחד עוד לא מת בגלל ביקורת דוחות כספיים", זה משפט שנאמר אצלנו לפעמים, וזו תפישה שונה לחלוטין ממה שאני מכיר מהארץ. ולכן זה נראה כל כך טבעי שאם עובד מצוין ומוערך, שבמקרה גם אוהב את העבודה (ומי שנתקל בביקורת יודע שמדובר במצרך נדיר…), במקרה עבר יום רע, ברור שהמדיניות לא צריכה לחול במקרה הזה.

רצה הגורל ובמקרה בעת קבלת התוצאות ובשבוע שלאחר מכן הוא היה בארה"ב במסגרת העבודה. כל מה שנאמר לו היה שתהיה לו פגישה עם השותפה האחראית על ה"כשרונות" (מילה יפה למשאבי אנוש…) אחרי שיחזור. בינתיים, נודע שעובדת אחרת מהשנה שלי, מהמשרד בבריסטול (הזכרתי פעם שהמשרד שלנו והמשרד בבריסטול נמצאים בקשר קרוב מאד, בגלל הקירבה הגאוגרפית, ובעצם אפשר לומר שמדובר במשרד אחד כמעט) גם קיבלה מה שנקרא "bad fail" ומאחר והיא לא הייתה בארה"ב באותו זמן, כבר ערכו איתה שיחה בה נאמר לה ש"בהתאם למדיניות של דלוייט", הם נאלצים להיפרד ממנה.

לא סתם המשפט הזה הושם במרכאות. הוא מסמל בעיניי את הקור וחוסר הרגשנות שמאפיינים את התהליך הזה. באחד הימים בהם השותף האחראי על הלקוח עליו עבדתי באותה תקופה הגיע כדי להפגין נוכחות ולראות איך העבודה מתקדמת, מישהו שאל אותו אם הוא שמע על השניים שנכשלו. "כן", הוא אמר בלי להניד עפעף, "אחת מבריסטול, אחד מקרדיף", ופשוט הניף את ידיו לצדדים במחווה של "מה אפשר לעשות". השניים שיפוטרו, במשרד יודעים, הם בסך הכל שניים מתוך 12,000 עובדי המשרד בבריטניה ובמקומם יש 50 קורות חיים שרק מחכים שיפנו אליהם. ובמצב כזה, ולמרות המשאבים שיהיו כרוכים בהכשרת עובד חדש, בידע שיאבד, בהשקעה באותם עובדים שפוטרו, במצב הזה אין למשרד סיבה להפעיל את המשאבים שיידרשו כדי לבחון כל bad fail שכזה באופן פרטני. בשביל זה הרי יש מדיניות, כדי להפוך את ההחלטות הללו לקלות יותר ואוטומאטיות יותר למעשה. זה אופיה של החיה, וגם אלו מאיתנו שנשארו כעת קיבלו תזכורת מצמררת לכך שכל הסנטימנטים נעלמים ברגע שהמדיניות הארורה נכנסת לתמונה.


תגיות:, , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!