שושקה בנברסקה

מרב מיכאלי

על מרב מיכאלי

חיים חדשים בבית קטן בערבה, בחווה מבודדת. מוקפים שדות תירס, סוסים ובקר. מצוידים במגפי בוקרים ובמבטא כבד יוצאים לאכול ארוחת ערב בדיינר המקומי שהתפריט בו לא השתנה כבר מעל 150 שנה. זוג ישראלים פלוס שלושה, באנו לנסות חיים אחרים והפרנו את השקט ויש פה הרבה ש ק ט. אשמח לשתף מהחוויות שלנו מהחיים במרכז ארה"ב במקום המיוחד הזה. אשתדל לא לקטר, גם אם זה ישמע כך 90% מהזמן . זקני נברסקה לא זוכרים מתי ראו, אם בכלל, אנשים זרים מחוץ למדינתם ואנחנו החייזרים שהגיעו מישראל .

איך הגעתי לכאן…שוב

זה היה "הטיול אחרי הצבא", או איך שקוראים לו. לאחר השחרור, בינואר 96, טסתי לראשונה בחיי עם בן זוגי לנברסקה לחוות סוסים. ולא, אני לא רוכבת לא מלטפת, לא מפרזלת ואפילו לא מתקרבת אבל הוא ביקש שננסה ואני שלא היה אכפת לי גם לטוס לאוזביקסטן, אמרתי יאללה!

כך מצאתי את עצמי  במרכז נברסקה עם אנגלית עילגת וכמה מאות דולרים בכיס בחוות סוסים המשתרעת על 120,000 דונם, מבודדת בלב השטח, נחל זורם ליד הבית, הכל ירוק והשמיים הכי יפים שראיתי בחיי. שבועיים לא יצאתי מהקראוון שקיבלנו למגורים. לא העזתי. היה לי קשה להאמין שהגעתי ל"חור" הכי גדול על פני כדור הארץ ועוד בקור מקפיא של מינוס 17 מעלות. אחרי שבועיים בהם בן זוגי התחנן שאצא מהקראוון, התעטפתי בכל הבגדים החמים שהבאתי והלכתי למשרד של החווה. הגעתי למשרד ענק שכולו מחופה עץ כהה ועל כל הקירות מאות גביעים על זכיות בתחרויות אילוף סוסים.

בחווה התגוררו שתי משפחות ועוד מספר עובדים. כולם היו נחמדים מאוד אלינו ובן זוגי האלוף השאיר עליהם רושם מעולה. בחודשים ששהינו שם נוצרו קשרים של חברות ששרדו את המרחק והשנים. הקור היה "נסבל" אבל המגורים במקום כל כך מבודד ולא מיושב היו הרבה יותר משמעותיים ומאתגרים מבחינתי. אל תטעו, לא גדלתי במרכז תל אביב, אלא בצפון הארץ. בעיירה הסמוכה לחווה, במרחק 10 דקות נסיעה, התגוררו כ- 90 אנשים, רובם חצה את גילאי ה-70. בעיירה היתה תחנת דלק אחת שחנות הנוחות שלה שימשה כמכולת המקומית, פאב וקפה-מסעדה. אל העיירה היו מגיעים כל החוואים מהאזור, כל אותם אנשים שחיים ב"חוות בודדים" המגיעים מדי פעם לפגוש את שכניהם. שני מקומות לסעוד בשביל כמות כל כך קטנה של אנשים? ובכן הייתה ביניהם הסכמה ברורה. הקפה היה פתוח בשעות הבוקר והצהרים ואילו הפאב היה פתוח בערב. כך החלוקה נשמרה שווה בשווה בין שני המקומות. לאחר העבודה, בשעה חמש בערב, היו מגיעות לפאב המשפחות עם הילדים,  וכולם יושבים יחד, צוחקים, אוכלים ושותים. לאחר שעתיים מתקפלים והולכים הביתה. בחוץ חושך אימה, אין תאורת רחוב, אין פנס דולק.

לאחר שלושה חודשים של שקט מפחיד, "קור כלבים" ובדידות החלטנו להמשיך הלאה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי בעודנו יוצאים מהחווה בנסיעה על שביל העפר "אני לפה בחיים לא חוזרת!"

בן זוגי שמר על קשר עם בעלי החווה לאורך השנים. טלפון פעם בשנה, ואפילו קפץ אליהם לביקור במסגרת טיולים בארה"ב או בנסיעות שערך בחיפוש אחר סוסים. כל אלה עוררו כל פעם מחדש זיכרונות מאותה תקופה. יושבים במרפסת שלנו בבית בצפון הארץ, היינו צוחקים כשנזכרנו בכל הרגעים הכי מוזרים שהיו לנו בשלושת החודשים הללו. אבל כנראה שרגעים אלה, הם אלו שעיצבו לנו אט אט, עם השנים, גם את הגעגוע לחוויות, לתקופה ההיא. עם הזמן, החוויות נראו בדמיוננו פחות נוראיות או מוזרות ויותר מהנות. החיים פה עשו את שלהם. גידלנו משפחה וההתמודדויות בארץ שלנו גרמו לבן זוגי לראות את היתרונות באותה חוות סוסים מבודדת. ואני? אני עדיין בליבי אמרתי: לשם אני לא חוזרת!

בשלוש השנים האחרונות עברו עלינו הרבה התלבטויות. רגעי קושי כלכלי, בירוקרטיה שלא נגמרת והמון לחץ ועצבים. הרצון לשינוי החל לחלחל. בחנו את כל האופציות "על השולחן". מבחינת בן זוגי, מעבר לנברסקה היתה אופציה ריאלית. מבחינתי, זאת לא היתה כלל אופציה. לא הייתי מוכנה להתפשר. בשנה האחרונה, בן זוגי זיהה אצלי סדקים בחומת ההתנגדות. הוא הוזמן לביקור בחווה בנברסקה. לא רציתי להיות זו שעוצרת את הרכבת הזו שנקראת המשפחה שלי והחלטתי לתמוך בנסיעת הביקור. בתוכי קיוויתי כי הוא יטוס ויבין בעצמו, פעם אחת ולתמיד, כי נברסקה אינה אופציה. ואם הוא יבין זאת לבד זה יירד מהפרק. ולתמיד. קיוויתי…אבל לא קרה.

בינואר 2014, כשהוא עלה על הטיסה לנברסקה, ידענו שאנחנו הולכים לתקופה לא קלה של שלושה חודשים לא קלים שהוא שם ואנחנו בארץ. לא ידענו שזה הרגע בו חיינו ישתנו מהקצה לקצה. כולנו היינו חזקים, אבל זה לא היה פשוט. הוא בחורף קר, רחוק מאיתנו לכל כך הרבה זמן מנסה לבחון את ההזדמנות ולמצות אותה. הילדים מתגעגעים בטירוף. ואני מנסה לתמוך בכולם.

והנה הגלגלים התחילו לזוז. הצעת העבודה הגיעה. בן זוגי שידע על רגשותיי המעורבים, חשש מאוד מכל המצב.

"אני לא דואג לילדים, הם יסתדרו ויהיה להם טוב. אני דואג רק לך שלא תשתגעי כאן", היה אומר לי שוב ושוב בשיחות הטרנסאטלנטיות הרבות שלנו. ואני בתפקיד "החזקה" ,מבטלת את דאגותיו ואומרת לו שיהיה בסדר, "נסתדר אין לך מה לדאוג". התחושה כי אין לנו, כמשפחה, אלטרנטיבה טובה יותר בעת הזו, הלכה והתחזקה. "אין לנו מה להפסיד", "נצא להרפתקה", "בארץ הכל הופך למשימה בלתי אפשרית", "עם כל קושי אנחנו נתמודד". כל אלה משפטים ומנטרות שהייתי חוזרת עליהם כדי לשכנע בעיקר את עצמי.

וכך בהחלטה של רגע, החלטנו לקפל את עצמנו ולהצטרף לזוגי בנברסקה לחוות הסוסים הנצחית. קיפלתי את הבית, סגרתי חשבונות, טיפלתי בכל ניירת אפשרית, שמתי את הדברים הכי חשובים לי בארבע מזוודות. את החיים שהיו לנו קיפלנו לתוך ארגזים. נפרדנו מכל המשפחה והחברים ויצאנו להרפתקה של חיינו.

הגענו לחווה בחודשי הקיץ. מה השתנה מאז הייתי פה לאחרונה? איך אנחנו מתמודדים?

אכתוב על זה בפוסטים הבאים.

 

 


תגיות:, , , , , , ,



7 תגובות ל - “איך הגעתי לכאן…שוב”

  1. dora #

    מדהים ! את ייבת להמשיך לכתוב !!

    11 בספטמבר 2014 ב - 5:48 להגיב
  2. אורית #

    כבר מחכה לפוסט הבא………………… אחד המעניינים:)

    המון בהצלחה!

    11 בספטמבר 2014 ב - 10:13 להגיב
  3. ישראל אשד #

    כתבת נפלא! ד"ש מפריז…

    13 בספטמבר 2014 ב - 12:28 להגיב
  4. כ #

    כוכבת!

    14 בספטמבר 2014 ב - 19:29 להגיב
  5. טלי בראל #

    מירב, ארז העביר לי את הבלוג שלך. נהניתי מאוד לקרוא אותו. אנא צרפי אותי לרשימתך.
    אני שומעת עליכם מארז ושירלי, ולא מבינה איך העזתם (או לפחות איך את העזת) לעשות צעד אמיץ כזה ולעבור למקום כה מבודד מאנשים. סוסים אני מבינה, אבל בני אדם… פגשתי את מירי ויואב לפני שהם נסעו אליכם, ומירי סיפרה לי דברים טובים, במיוחד על הקליטה של הילדים שם. מאוד מעניין. אשמח להמשיך ולהתעדכן, דרך ארז, וישירות דרך הבלוג היפה שלך. תיהנו עם ההורים מכל רגע, בברכת שנה טובה, טלי וצחי בראל (חברים של ארז ושירלי, כפי שכבר הבנת…)

    21 בספטמבר 2014 ב - 19:22 להגיב
  6. גלית #

    ממש התרגשתי לקרוא את החוויות שלכם בעקבות המעבר. את נשמעת בחורה אמיצה וחזקה עם האופן שבו את מתמודדת עם השינוי…

    14 באוקטובר 2014 ב - 8:30 להגיב
  7. יהודית בן יהודה #

    מרב היקרה גאים אנו מעוז רוחך לקום ולנסות חיים חדשים אנו מאחלים לך המון הצלחה תמשיכי לכתוב חיבוקים ונשיקות לכם ןלילדים

    26 בנובמבר 2014 ב - 19:28 להגיב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!