שכחו אותי בבית

דורון זהבי

על דורון זהבי

ברילוקיישן בארה"ב מטעם עבודתה של אשתי, שזו דרך מעניינת להעביר את משבר אמצע החיים. עזבנו בית חם ומשפחה ענפה בקיבוץ, עבודה בהייטק, ועברנו עם שלושת ילדינו למילווקי, לחיות בקהילה חיה ואוהבת ישראל.

אין עשן

הפסקת עישון הייתה מטרה ששמתי לי לרילוקיישן. לא שעישנתי כבד, אבל עישנתי קבוע עם הפסקות קצרות, ותמיד חזרתי בתירוץ זה או אחר: עבודה, כתיבה, מילואים. ברילוקיישן אין את התירוצים האלה. חוץ מזה אמריקה נשמעה כמו מקום אידיאלי להפסיק: שם התחיל הגל הגדול של חקיקה ואכיפה נגד עישון, וגם סימון המעשנים כ"אחרים", וכבר כתבתי פעם שבארה"ב – מקדש האינדיבידואליזם – הדבר הכי גרוע זה להיות אחר. אז כשעברנו, הודעתי למשפחה שהסיגריות נשארות בארץ.

כמה טעיתי בהערכתי את גודל המעבר לארה"ב והשפעתו עלי. בפועל עברתי כמה חודשים בהם גרתי בבית זר בעיר קרה וזרה, עם שכנים זרים, בלי חברים ומשפחה, בלי עבודה, עם מאבק יום יומי בביורוקרטיה זרה בשפה זרה. בנוסף גם הילדים שלי נהיו יותר תלויים בי, ואשתי החלה להיעדר בערבים. הדבר הקבוע היחיד בחיי הייתה הסיגריה, שחזרתי לעשן. בהתחלה עוד עישנתי בסתר, בחצר מול השכנים, אבל אני ממש גרוע בלהסתיר וישר הילדים תפסו אותי. וכך המשכתי עם המנהג הקבוע היחיד שלי (חוץ מספורט).

ואז יום אחד, בערך אחרי שנה, הפסקתי. לא בגלל שעבר לי הצורך אלא למרות הצורך, פשוט כי החלטתי. ואז התחלתי להרגיש רע. באופן מפתיע הניקוטין לא חסר לי לרגע, גם לא הרגשת הקוליות של גיל 16. פשוט נתקפתי בדידות. מסתבר שהסיגריה אירחה לי לחברה, ובלעדיה פשוט הרגשתי יותר לבד, ואלוהים עדי לכמות שעות הבדידות שצברתי כאן: אם ג.ג.מארקס היה חי, אולי היה כותב עלי ספר. דבר נוסף שאבד לי הוא המפגש עם השכן מהבית שממול – היו ימים בהם הייתי מעשן על הבוקר, והוא היה חוזר מריצה או יוצא לעבודה – איש הבריאות מול איש הסרטן. אלו היו הפעמים היחידות שנפגשנו, בלי לומר מילה, בלי להביט (הוא לא, אני באתי מארץ של לוטשי עיניים), ומאז שהפסקתי לעשן לא ראיתי אותו יותר. הילדים מדווחים שנולד לו ילד.

הייתה פעם אחת שזחלתי לתוך החצר שלו: הרוח האדירה שבאה לפעמים מאגם מישיגן, העיפה את פח מיחזור הנייר המאולתר שלנו ופיזרה את כל תוכנו בחצר השכן. בעודי זוחל על גחוני, הבחנתי בפח המיחזור שלו – גדול וירוק, ועליו חותמת של הפרבר בו אנו גרים ומספר טלפון. אהה! יש כאן רשות מקומית ויש לה פחים שעומדים בסופה. משונה שעד כה לא חשבתי על זה. צלצלתי למספר, קיבלתי הוראות הגעה, ודיוושתי לבניין המועצה. זה היה כמו בסיפור על חכם חלם שהלך לוורשה ובטעות חזר לחלם ותמה עד כמה וורשה דומה לחלם: פשוט הגעתי למזכירות קיבוץ, עם המזכירה ששולטת בכל דבר, פינת הקפה, וההוא שאחראי לתקן ולסדר כל דבר – ג'ק – וכצפוי הוא לא נמצא: הרגע היה, תחזור עוד שעה. עצרתי לרגע ונשמתי. פתאום הרגשתי בבית במזכירות הזו בלב הפרבר הירוק והמנוכר. ואז יצאתי, ומעבר לפינה מצאתי את ג'ק – עומד ומעשן בסתר. תפסתי אותו! עכשיו אני התופס במשחק.

doron cigהעישון בסתר מאד נפוץ כאן:  כמעט ולא ראיתי אנשים מעשנים, אבל הרחתי פעמים רבות: אנשים בסופר, מוכרים בחנויות, קולגות. איפה הם מעשנים? כנראה שיעור המעשנים כאן גדול ממה שרואים ומה שמדווח בתקשורת, אולי כי אנשים מפחדים מחברות הביטוח שהן ממש דרקוניות. מה זה משנה למה? הרחוב כאן נקי מעישון, ולכן היה לי קל יותר. בסופו של דבר התרגלתי, רק שבפנים לקח לי חודשים להתרגל לזהות החדשה שלי, חודשים בהם ספרתי את ימי הגמילה כמו ספירת העומר. בעיני, נשארתי מעשן, רק בלי סיגריות. יום אחד, חצי שנה בלי, הזדמנו במקרה לקומזיץ של ישראלים. ניסיתי להדליק אש, ומפי יצאו המילים "למי יש אש?" ובשניה הזו קלטתי כמה שנים לא אמרתי את המשפט הזה, כי תמיד הייתה לי אש, ואז תפסתי את עצמי: תפסתי אדם לא מעשן.

אני חוזר לארץ אחרי כמעט שנתיים בלי סיגריה וזה בסופו של דבר ההישג האישי הגדול שלי בתקופה הזו. אני לא אודה בזה, אבל כנראה לארה"ב יש חלק גדול בזה, וגם לאינטימיות בה חייתי עם משפחתי – כשאי אפשר לחטוא בלי להיתפס.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!