שכחו אותי בבית

דורון זהבי

על דורון זהבי

ברילוקיישן בארה"ב מטעם עבודתה של אשתי, שזו דרך מעניינת להעביר את משבר אמצע החיים. עזבנו בית חם ומשפחה ענפה בקיבוץ, עבודה בהייטק, ועברנו עם שלושת ילדינו למילווקי, לחיות בקהילה חיה ואוהבת ישראל.

אכול ושתה כי מחר חוזרים

ואז מגיע היום הזה – חצי שנה עד החזרה לארץ. וכאן דרכי נפרדת מאלה שלא יודעים מתי חוזרים. אני יודע מתי, וזה לא מותנה באם נמצא עבודה, או כשיסיימו תיכון, או כשהממשלה תתחלף. אני יודע שבלי עבודה, באמצע הלימודים, אל אותה ממשלה – אנחנו חוזרים.

נהר הקולורדו, מחלון הרכבת

נהר הקולורדו, מחלון הרכבת

וככל שיותר יודעים, כך יותר חוגגים: אני מכין צ'קליסט, שכאן קוראים לה באקטליסט, של דברים להספיק לפני שחוזרים, ויוצא בעקבותיה. בקיץ כבר הספקתי להגשים חלום ולראות את אליפות ארה"ב בטניס. לנגישות הזו אני אתגעגע – אפשר בבוקר לקפוץ לניו יורק, לראות 5 שעות טניס (גם לאוהד כמוני יש גבול לכמה אפשר) ולחזור בלילה הביתה. אפשר לנסוע יומיים ברכבת מדנוור לסן פרנסיסקו דרך הרים וקניונים יפהפיים, ואגב לקרוא שני ספרים. אפשר גם להיכנס למכונית ולנסוע 15 שעות אל מרחבי נברסקה, לצלילי נברסקה של ספרינגסטין, ואפשר גם להשתעמם מזה – דה!

הופעה של ספרינגסטין, לעומת זאת, זו כבר אופרה אחרת – 3 שעות של כיף. גם לנגישות הזו נתגעגע.

למבו פילד, האיצטדיון של גרין ביי פאקרס

למבו פילד, האיצטדיון של גרין ביי פאקרס

בצ'קליסט של הבנים היה לראות משחק של גרין ביי פאקרס: קבוצת הפוטבול של וויסקונסין. שעתיים נסיעה, 200 דולר לכרטיס, כסף שנכנס לי מפרוייקט זמני שילם את הסעיף הזה. זו הייתה חווייה חד פעמית, אם כי הדרבי בבלומפילד יותר חי. למזלי ניצחנו, כך שמיצינו ואפשר עכשיו ללכת רק למשחקי כדורסל של מילווקי באקס בפחות מעשירית המחיר. הלב של הבנים נשאר עם הפאקרס, שהאהדה אליהם מדבקת ומחבקת: בכל מקום בוויסקונסין, גם בתיאטרון ובמסעדות יוקרה – אנשים עם חולצות פאקרס. לפעמים גם המלצרים. הבנים נדבקו בחיידק הזה, ומאז, כל ביקור בגודוויל כולל בדיקה של חולצות – אולי מישהו תרם חולצת פאקרס. אני שואל את עצמי מה מזה ישאר עוד כמה שנים בארצנו נטולת הפוטבול. אולי נופתע לטובה.

 

הליכה על אגם קפוא

הליכה על אגם קפוא

עוד בצ'קליסט היה שיעור סקי ראשון בגילי המופלג. עשיתי אותו בקבוצה קטנה עם מורה ותיק שבילה את רוב הזמן בלצעוק לי: דוראן! להשען קדימה דוראן! הייתי כנראה תלמיד חלש כי ביליתי הרבה זמן על הישבן. נפלתי וקמתי עד ששרירי הקימה הכריזו שביתה – פשוט שכבתי על הגב בלב המדרון בלי יכולת לזוז – כמו צב הפוך. המורה הפסיק לצעוק או שפשוט ויתר עלי לטובת תלמידה מוצלחת יותר. פתאום אני שומע עברית לידי, אני זוקף צוואר ומגלה חבר טוב שבא לגלוש עם ילדיו. עומד מעלי, מושיט יד, אני קם, מודה במבוכה וכל עוד רוחי בי חותך למסעדה להזדכות על הציוד. במסעדה הילדים שלו שואלים אותי אם עליתי לרכבל התלול. אני צוחק – לא צריך להגזים עם הצ'קליסט. ברוח זו של אי הגזמה אני מבצע את הטבילה המסורתית השנתית באגם הכמעט קפוא, וכמות הלייקים מהמקומיים כמעט מביאה לי את נשיאות הפייסבוק.

וכמאמר הפתגם: אלוהים סוגר צ'קליסט ופותח חדשה. החדשה היא זו שאנו כותבים למחליפינו. כן, יש לנו מחליפים. תמיד היינו מודעים לכך שלא היינו הראשונים, אבל רק עכשיו הפנמנו את זה שלא נהיה האחרונים. אז אנחנו כותבים לבאים בתור טיפים של חוכמת חיים נצברת: אם לא תפנה שלג, לא תקבל דואר. המשחקים של גרין ביי פאקרס משודרים בטלוויזיה הציבורית – נשאיר לכם את האנטנה שממילא עלתה 12 דולר בוולמרט. טריידר גו'ז זו חנות קטנה ומספיקה למי שסופר ענק עושה לו סחרחורת. וכן, נכונה השמועה שקפוא כאן בחורף.

אותנו מחליפים כאן, אבל אנחנו לא מחליפים בארץ אף אחד: לא מחכה לנו עבודה. צה"ל מחכה לבן הבכור. בעצם אנחנו כן מחליפים: את אחותי ששמרה לנו על הבית והחתול, ודאגה לסרוק לנו דואר ממוסדות ישראליים שעוד לא עברו למייל. זו הכנה טובה לחזרה: עודני מלקק את צלקות הביורוקרטיה האמריקאית וכבר מכתב מביטוח לאומי מקפיץ אותי לשמיים. משהו נדפק אצלם ברשומות, וכתוצאה מכך זכויותי תפגענה. דאבליו-טי-אף, מה קרה? אתה חוזר לארץ, דורון, זה מה שקרה, צוחקת עלי פיסת הנייר הסרוקה. ברוך השב.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!