מיצפטל והבלוג הראשון

שרית רון

על שרית רון

אני חיה על התפר של נהר ההדסון, נוסעת הלוך ושוב כשהנהר לצידי. בעבר הייתי סוכנת רילוקיישן במזרח ומערב ארה״ב, מורה, בעלת עסק, מנהלת משלחות ובונת קהילות. תמיד כתבתי לעצמי.

אם תרצו אין זו הגנה

‏חלק מחוויית הרילוקיישן מתחיל בדיוק כשהיא נגמרת.

זה החלק בו את נהפכת מרילו, אשת רילו, אקספאט, הרגע נחתנו, off the boat, אנו באנו וכו׳ ל – מקומית. אם את עסוקה בקליטת עליה סימן שנהיית דודה. סורי אבל צריך לקרוא לדודה בשמה.

מענין אותי מה חשה המקומית המחודשת בכלכתה, בלפסט, על גדות הריין, למרגלות הפרת, האייפל או מגדל פיזה. לצורך הענין, ובגלל שבניו יורק יש אופי יותר בוטה מניו ג׳רזי, אני בוחרת לבטא כאן את מחצית הזהות הניו יורקית שלי.
לפני כחמש שנים לא הבנתי למה תושבי האפר איסט נמנעים מלהגיע לאפר ווסט כשאפשר. חשבתי שלחצות את הפארק זו ממש הליכה של מה בכך. טעות.
היום אני די מחרימה את הלואר איסט כי זה ממש באלכסון לי מהאפר ווסט, מה שאומר חציית רכבות, כבישים, סיור בצ׳יינה טאון ובאופן כללי, אם אין שם גלריה סופר סופר מעניינת, כל השאר יכולים לחכות. נשמע סנובי נכון? לא. זו פשוט דרך חיים.

liran firstעוד נקודות למי שרוצה ללכת בלי ולהרגיש כאחת הניו:

  • לא עוצרים במעבר חציה. ממשיכים ללכת. לא משנה באיזה אור תסתכלו על זה, החוצה תמיד צודקת. קצת כמו פרות בהודו.
  • לא קונים באריזות גדולות. אין לזה מקום וזה די קרתני. קני, השתמשי וזרקי. לא צוברים.
  • באו אורחים? קחי למסעדה. נדבר, כל אחד יאכל מה שהוא רוצה, נפרד כידידים וזיי געזונט, לא צריך לארח בבית. רק ישראלים מארחים (עם לינה!!)
  • התחתית הגיעה לתחנה? המתיני נא. אין צורך לקפוץ מעורך. כשיסתיימו הניעות (אפקט פיסיקאלי כלשהוא) קומי בנונשלנטיות ועשי דרכך אל הדלת.
  • בטיימס סקואר יש רק תיירים. ניו יורקרים שאנוסים להגיע לשם מקללים (לא מלשון קולולו), מזגזגים, מקללים עוד קצת, נמנעים ככל האפשר ממגע (תחשבו מטריקס), מנסים להמעיט את זמן השהיה ומקללים כל הדרך חזרה.
  • שחור זו קרקע נהדרת לגידול אקססוריז.
  • קפה. כל הזמן. לכל מקום. אפשר גם בהליכה. סיימת? מזגי שנית.
  • לכל שכונה האופי שלה. נסי לבלות באפר ווסט באזור עשר בלילה באמצע השבוע ותחטפי דיכאון. ווסט וילאג׳, meat packing district – סיפור אחר.
  • עם צאת החמה לא חוצים את הפארק, כיפוש.
  • את קרובה לאנשים כל היום: בסאבווי, על המדרכה, במסעדה, בכל מקום כזה עלול להתרחש מפגש, הכרות, שיחה. אל תטעי, המשך לא יבוא. אתם לא חברים. הלאה.
  • בניגוד לדעה הרווחת, אנשים כן יעזרו לך אם תפלי באמצע הרחוב. Tried and true
  • לא לכל בנין יש מרפסת/גג אבל אם יש לך, מתפתחת שם תרבות בנין ענפה. במיוחד אם אתם גרים בקואופ.
  • אמצי הרגלי הליכה מהירה: דקה לבלוק, 2-3 דקות לשדרה רחבה. זוז!
  • בתור קליפורנית לשעבר שנסעה לכל מקום, אין מה להזיז את האוטו. מצאת מקום חניה? לטפי את האוטו לשלום וצאי בהליכה, סאבווי, מונית אפילו. אוטו שנחנה לא יפונה. רק בימים של הזבל. חניה כפולה.
  • הפסקת לשים לב לשקיות השחורות והמסריחות של הזבל על המדרכה.
  • הגיעה הרכבת/אוטובוס/מונית פנויה? נשיקה מהירה ונגמרה השיחה. לא משנה באיזה ענין חובק לב הייתן.
  • יש המון מקומות חדשים אבל את תמיד מגיעה למקום ׳שלך׳ (קפה, מסעדה, מאפיה) בסוף.

אז מה זה אומר? שהתאקלמנו? שאמצנו את הרגלי המקום ועכשיו אנו שונים? לא בטוחה. בניו ג׳רזי אני כן מחכה לאיש ההולך ברמזור, לובשת צבעוני לפעמים ונוסעת לכל מקום באס-יו-בי. אני שותה תה צמחים וכשאני מגיעה לישראל אני לא הולכת מהר ולא נושאת כוס קפה מקרטון מתכלה לכל מקום. כנראה שגם אחרי ארבעים שנה במדבר (עוד לא, אבל מתקדמים יפה), אני עדיין עומדת על מרפסת הדק בג׳רזי, צופה אל ההדסון וחושבת שזו רק הקליפה, הגנה רגעית שגורמת לנו להשתלב בתנועה, לזרום עם הכלל, להיטמע.

ואולי בעצם, אם תרצו, אין זו הגנה. זו דרך חיים משולבת חדשה.


תגיות:, , , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!