רחוקיישן

ענבר אושפיז

על ענבר אושפיז

כששואלים אותי מאיפה את, התשובה מאד מבלבלת... ומי בכלל רוצה לשמוע תשובות ארוכות. שואלים אותך "מה שלומך?" תעני פשוט "בסדר" גם אם לפני שנייה נפל לך פסנתר מקומה שלישית על הראש. למי יש כוח לשמוע ש.... אני מחיפה (שם נולדתי וגדלתי), מירושלים (שם חייתי ולמדתי במשך 6 שנים), מטוקיו (שם חייתי 5 שנים ובה נולדו ילדי), ממודיעין (שם נמצא ביתי בישראל), מוושינגטון (שם חיינו ארבע שנים) חזרנו לארץ לכמה שנים ושוב נסענו.... אז עכשיו....אני בניו דלהי. אז איפה הבית? רובו ככולו כנראה אצלי בתיק. חוץ מהטלפון הנייד שאני שוב לא זוכרת איפה שמתי אותו. מישהו מוכן לצלצל אליי?

אנו ניפגש גם אם יפרידו מרחקים

עם אחד הקשיים ב"עסקת החבילה" ששמה רילוקיישן אנחנו
נפגשים פתאום ללא הכנה דווקא בסוף השנה הראשונה.

סוף שנת הלימודים.

בניגוד לארץ שבה החוויה המרכזית היא לצעוד עם החברים
דרך ארוכה, לפעמים אפילו מגן הילדים עד סוף התיכון
(והראייה לכך היא חברתי הטובה מהגנון ועד עצם היום הזה),

ילדינו נאלצים להתמודד עם הרבה פרידות.

inbar42

בכל שנה משפחות עוזבות, חוזרות למדינת המוצא, או
ממשיכות הלאה בדרכן.

לפעמים זו המשפחה של החבר או החברה הכי טובים של הילדים שלנו.
וזה לא קל. ויש דמעות.
לפעמים עוזב יותר מחבר אחד.

(ואף מילה על זה שלפעמים האמא של החבר היא חברה מאד טובה שלי…)

סוף שנת הלימודים בבית הספר האמריקאי בדלהי .

inbar41

פרידה מרגשת במיוחד של שני חברים.

בני הישראלי וחברו, מאחת ממדינות ערב,
שבמהלך השנתיים בהן למדו יחד,
גם דנו מתוך כבוד הדדי בארועים שבלב
הקונפליקט הערבי ישראלי במסגרת קורס
ביחסים בינלאומיים.

ושורות מרגשות שכתב הנער הערבי
לחברו הישראלי בספר המחזור:

It was a pleasure knowing you
and an honor to call you my friend.
You restored my faith in peace and humanity
and I thank you for that.

Yours, truely

והיו דמעות בפרידה הזו.


תגיות:, , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!