הבלוג של אלנה ברנדשטין

אלנה ברנדשטין

על אלנה ברנדשטין

בעקבות רילוקיישן של מהנדס הבית, עברנו באוגוסט 2013 מהר הכרמל בחיפה ל- carmel mountain בסן דייגו. אני עורכת דין במקצועי, כרגע אמא במשרה מלאה לשני דרדסים שמחפשת את דרכה ונהנית מהמסע.

א' ב' של אמריקה

דיסקליימר, כי בכל זאת אנחנו באמריקה, הפוסט הזה נולד מתוך הרצון לשתף את המשפחה והחברים בקורותינו כמשפחה בשנה הראשונה שלנו בסן דייגו, הכל מנקודת מבט פרטית, ובתקווה, קצת משעשעת. במילים אחרות הפוסט מייצג את הכותבת ומשפחתה בלבד.

א. אנגלית –  חשבתי שאני יודעת אנגלית, אז חשבתי. כשהגענו הבנתי הכל אבל להוציא בשלוף כמה מילים, אפילו לנהל סמול טוק, הסתברה כמשימה קשה מנשוא, והמבטא אוהו המבטא – ערבוב של מבטא ישראלי ורוסי (r מתגלגלת וw שנשמעת כמו v) מולבש על אנגלית מקרטעת  – לא נעים. רק אחרי שנה הרגשתי מספיק נוח לנהל שיחה בטלפון עם שירות לקוחות אמריקאי (שבטח יושב בהודו).

ב. בית – בתוך שנה עברנו 3 בתים, שלא לדבר על כך שלפני המעבר לכאן גרנו בבית ריק מרהיטים במשך יותר מחודש ובסוף, ממש לפני הטיסה,  התארחנו אצל חמותי לכמה ימים. במשך תקופה ארוכה הגמד היה כל כך מבולבל מכל המעברים שרצה נואשות לחזור ל"בית בישראל". אחרי חקירה  התברר שזה בכלל הבית הראשון שלנו בסן דייגו שהשאיר עליו רושם בל יתואר עקב הימצאות ארנבים בגינה.

ג. גודל – הכל גדול כאן: המכוניות, הכבישים (זוכרת איך רעדו לי הברכיים לעלות פעם ראשונה בנהיגה על כביש מהיר בעל 6 נתיבים), המנות במסעדה, הפארקים, הבתים, המיטה (בזמן שאני מתקתקת, הקינג מאכלסת בנוחות 2 מבוגרים ושני ילדי פורפרה). בניגוד לסטראוטיפ המקובל, האנשים באיזורינו לא גדולי גוף – כולם עושים ספורט באדיקות (מחזה נפוץ  הוא אמהות רצות כשהן דוחפת עגלה, לעתים כפולה, כחלק משגרת הספורט היומית) ולמרבה הזוועה מרבית האמריקאים נראים צעירים  מגילם הכרונולוגי בעשור לפחות. אה, ורוב הגברים מתחזקים רעמת שער להתקנא.

By EraserGirl (Own work) [CC-BY-2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons

דואר. לא מה שחשבתם

ד. דואר – הדואר כאן עובד במרץ. בחיים לא  עשינו שימוש כה נרחב בדואר, מזל שבניגוד לדואר ישראל מדובר בהקלה ולא במטלה. לשלוח מכתב?  תכניס לתיבה הפרטית שלך תרים דגלון והדוור כבר יקח. לשלוח חבילה? בקצה הרחוב יש תיבת דואר (drop box) שלשל את החבילה שם. שלחו לך חבילה? אין בעיה. החבילה תחכה על מפתן ביתך גם אם זה דברי ערך – כבר קיבלנו בצורה כזו טלפונים סללוריים, טאבלטים ושאר דברי אלקטרוניקה. מדובר בלא פחות מחזון אחרית הימים למי שהתנסה בשירות הישראלי.

ה. החלום האמריקאי – החלום האמריקאי של הישראלי המצוי הוא "לעשות  מכה" ואם להיות יותר עדינים – לחסוך והרבה כדי לממש את החלום הישראלי הבלתי מושג של קניית דירה 100 מטר בישראל. אבל כשמגיעים  לכאן מבינים שגם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא קל להתעשר ולחיות כקינג, הכסף לא גדל על העצים וזהב לא מתגלגל ברחובות.  יחד עם זאת,  אם חשקה נפשכם  בבית צמוד קרקע, מכונית גדולה וחדשה, איזון טוב בין חיי משפחה לעבודה – בקיצור חלום של מעמד ביניים כמו שמעמד ביניים צריך להיות  – את כל אלו ניתן להשיג פה יותר בקלות מאשר בארץ.

ו. וילונות –  shades, blindes, shear, curtains  – לך תבין את ההבדל.  גם לאמבטיה, מסתבר, יש וילונות שונים ממה שאנחנו מכירים: וילון אמבטיה, כשמו כן הוא, וילון בד יפה שמתחתיו שמים liner (עוד מושג אמריקאי)  שזה בעצם וילון הפלסטיק המוכר.

ז. זכות קדימה – (אדום ימינה, ירוק שמאלה). מותר לפנות ימינה באדום אלא אם יש שלט שאסור וצריך לתת זכות קדימה לרכב שבא ממול כשפונים שמאלה בירוק (מזל שבאזור שלנו שמים שלט תזכורת וזה עדיין גורם לי להתקפת לב כל פעם מחדש), ועוד לא דיברנו על נתיבי ההתאבדות, אותם נתיבי פניה בהם נפגשים חזיתית עם רכב שבא ממול וכל אחד מבצע פניה לכיוון אחר. אחרי כל הזוועות  הללו דווקא כיכר תנועה מכניסה את האמריקאים להלם קרב.

ח. חברים –  בחו"ל החברים הם כמו משפחה, רק בלי הביקורת ורגשות אשם (הבהרה: לא המשפחה שלי שהיא הכי נהדרת בעולם). אין ספק שהכי קל להתחבר עם ישראלים – צעירים (ברילו כן?) וגם ותיקים, כאלו שאוטוטו חוזרים (באנו לחמש, נשארנו שבע אבל אנחנו כבר אורזים מזוודות) וכאלו שהם כבר אקס ישראלים אבל עדיין ישראלים בנשמה – כולם מקבלים אותך בזרעות פתוחות, מחליפים טלפונים, ווטסאפים והופכים להיות חברים וירטואליים בפייסבוק. בהתחלה מדובר בתקופת חיזור בה אתה המחזר והמחוזר והכל מרגש והעתיד נראה ורוד ומלא במפגשי הכרות, אירועי קהילה וברביקיו.  ככל שהזמן עובר מתחילים לגבש מעגל חברים קרוב יותר, אלו שאתה רוצה להזמין אותם לקפה ומאפה (אם היה כאן מאפה שווה) או לצאת לשתות איתם בירה, אלו שהילדים שלך מסתדרים מעולה עם הילדים שלהם וגם לכם יש המון נושאים לשיחה, אלו שאפשר להיפגש איתם מעכשיו לעכשיו ולקבוע באמצעות אס אם אס – בדיוק כמו בארץ. אנחנו (בעיקר אני, אבל מי סופר)  עדיין עובדים על יצירת קשרי חברות עם אמריקאים. אחרי  שנה של מאמצים יש לי כמה אמריקאים (נו טוב אמריקאיות) שאישרו אותי כחברות  בפייסבוק ואפילו נפגשנו לערב בנות פעם -פעמיים, אבל עדין לא קידמנו את היחסים לכדי הזמנה להתארח אצלן בבית – נדמה לי שזה יקח עוד שנה-שנתיים.

ט. טיולים – בארץ כשעלה נושא הטיול בשבת (לעתים רחוקות למדי),  הוא מיד נפסל בתירוצים של "רחוק, מפוצץ, חם". למי יש כוח לבלות את היום היחיד בשבוע שבו לא צריך למהר לשום מקום בכבישים ובפקקים ובקיצור לעסוק בכל פעילות שלא כוללת רביצה, עדיפות במיטה או בסלון. אכן, במרבית השבתות העדפנו לשרוץ אצל גיסתי המדהימה ולתת לילדים לרוץ פרא בזמן שאנחנו מנהלים שיחות סלון,  מעלעלים ב"7 ימים" ונהנים מאוכל משובח שלא אנחנו הכנו. כאן חלו שינויים בהרגלי הצריכה; קודם כל הסופש ארוווכים – יומיים מלאים כאשר מרבית החגים מוצמדים לסופש, כך שנוצרים רצפי חופש מפלצתיים במונחי ישראל. תוסיפו לזה את היותה של קליפורניה מדהימה ומרתקת,  מזג אויר מעולה ונוח כל השנה,  הכל חדש ומעניין ובכלל ברילו מרגישים די כמו בטיול ארוך, הרי באנו לכאן בשביל החוויה!   אז עם ישראל בניכר מטייל ומטייל הרבה, גומע קילומטראז' (אין מצב שאתרגל למיילים)  בקצב מסחרר, צובר חוויות וצילומים, שמיד מועלים לווטסאפ ולפייסבוק.ilana 1 year 2

י. ילדים – לפני המעבר כמה דאגנו מה יהיה עם הילדים, איך יסתדרו במסגרות דוברות אנגלית,  איך אנחנו עושים להם את זה ועוד כהנה וכהנה רגשות אשם.  אכן ההתחלה היתה קשה, אבל ברגע שהתייצבנו על שגרה מסויימת וככל שעבר הזמן הילדים עברו אמריקניזציה – מדברים באנגלית מושלמת במבטא קליפורני, גם בינם לבין עצמם, סיגלו מנהגי תרבות כמו עמידה בתור – line up  ו share (אין ביטוי מקביל קליט בעברית, מעניין למה?) וגם – clean up. למעשה באנגלית הם הרבה יותר מחונכים ולא שוכחים להוסיף please, may I,  thanks. בעברית נשארנו עדיין עם ה"בא לי " (לא יעזור שזה באינדונזיה).

כ. כבלים – out. נטפליקס in. עם המעבר התנתקנו סופית מכבלי התקשורת והערוצים המוכרים. האמת? ממש לא חסר. נטפליקס, הולו, וודו, אמזון – הכל on demand וכולם מרוצים.

ל. לאפות – כששאלתי בגן של הגמד האם אפשר להביא עוגה שאני הכנתי ליום הולדת בגן (ולא, לא מדובר בעניין טריוויאלי מאחר ובבית ספר של הגמדה אסור להביא אוכל שלא נקנה ארוז),  הגננת הסתכלה עלי במבט משונה ושאלה ביראה האם אני מתכוונת להכין עוגה  from scratch,  כלומר לא עוגה מתוך אלף העיסות המוכנות שמוכרים כאן, מכוסה בציפוי סוכר מעובד אלא אשכרה לעבוד עם מרכיבים טבעיים (עד כמה שעוגת שוקולית יכולה להיחשב טבעית).  אז כאן אפילו כישורי האפייה המוגבלים שלי מזכים אותי בהתפעלות ובסינג'ור להכין עוגות לימי השנור, קרי ימי התרמה בגן (הפרטי והיקר יש לציין).

מ. משפחה – שום אמצעי טכנולוגי לא יכול לגשר על פער של 10,000 קמ', 15 שעות טיסה ו10 שעות הבדל. נכון שיש פייסבוק, סקייפ (מקרטע), וואטסאפ וטלפון אבל עדיין אנחנו מרגישים מנותקים. כל החדשות מגיעות ב delay. החיים של כולם ממשיכים, גם שלנו, וכל אחד משני צידי האוקיינוס ממשיך במסלול שלו. הילדים גדלים, האחיינים מתבגרים וההורים גם. וזה בכלל לא קל.

נ. נימוס – רמת האדיבות והנימוס ניכרת בכל מקום:  בתור בסופרמרקט, בחנות, בגן משחקים, בין ילדים והוריהם, כלפי המורים, כלפי שוטרים (כבוד ויראה) ובכביש. יש כאלה שיגידו שהאמריקאים צבועים, אחד בפה אחד בלב, מזויפים, מתחסדים  –  כל אחד וקלישאתו. לדעתי, הנימוס הזה מעולה, אז מה אם אין מאחוריו כלום, אז מה אם הקופאית בסופר לא באמת מתעניינת איך עבר אלי היום.  אני מעדיפה נימוס מזויף מאשר חוצפה אותנטית.

ס. סטייקיישן – מושג שהומצא לאיזורים כמו סן דייגו. משמעו לבלות כמו בחופשה מבלי לנסוע לשום מקום.

ע. עוגות  – אין. על בצק שמרים לא שמעו בסן דייגו וגם בתי קפה בסגנון פטיסרי לא בנמצא (או לפחות אנחנו לא מצאנו, כל הכוונה תתקבל בברכה). בכלל דברי מאפה כאן זה בדיחה עצובה. אין עוגות שמרים, קרואסונים טריים, מאפים, דייניש. מרוב חוסרים היינו מסתפקים  אפילו ברוגלך ובורקס טריים של הסופר אבל גם את זה אין… יש עוגות פאי טובות, אבל זהו. אה, וגם אין קפוצ'ינו איכותי. מתכננים לתדלק בקפה ומאפה במגוון בתי הקפה המעולים בביקור הבא בישראל.

פ. פנאי – יש לומר תרבות פנאי. אכן, זה מונח שמיושם כאן במלואו. לכל אחד יש תחביבים וזכותו המלאה להתעסק בהם. בגלל מזג האוויר המצויין ההתעסקות בזה היא כל השנה. יש הבנה יוצאת דופן לנושא הזמן הפנוי  במקומות העבודה. נפוץ לראות גברים ונשים יוצאים מהעבודה בשעה 11 בבוקר לחדר כושר, אופניים, ריצה קלה, טניס, שחייה וכד' וכעבור שעה פלוס מינוס חוזרים לעבודה, וכל זה לא מונע מהם לצאת הביתה לקראת 5 בערב ואכן יש לנו המון שעות פנאי עם הילדים (כל כך הרבה שאני מוכנה לחלק כמה בחינם).

צ. צריכה – הגענו למקום הנכון. כולם צורכים כל הזמן. יש אלף מבצעים, קופונים, גרופונים sales, door busters, clearance ויש כפל הנחות.  חגים וסופי שבוע ארוכים הם כמו אורגיית קניות מתמשכת לרבות Memorial day שבכלל לא נתפש כאן כמו יום זיכרון ועוד לא דיברנו על השיא בBlack Friday,  שבו מיד לאחר זלילת ההודו בחיק המשפחה והחברים, רצים לחנויות שנפתחות למשך כל הלילה ועושים עוד קצת קניות. מזל שיש כרטיסי אשראי עם cash back –  מזומן העובר ישר לחשבון – או כאלו הצוברים מיילים ששווים לכסף מזומן לנסיעות, כדי להקל על החשבון ולאפשר…עוד קצת קניות.

ק. קידמה- מצד אחד כל מוצרי האלקטרוניקה החדשים קיימים במחיר הרבה יותר נגיש מאשר בארץ, מצד שני הרבה גם נמצא עשרות שנים אחורה. כדי לשלם חשבונות צריך ממש לשלוח צ'ק פיזי (אגב, גם הבנק כשהוא מבצע תשלומים לא מעביר כספים מחשבון לחשבון אלא שולח צ'ק). באיזור שלנו יש רק ספק אינטרנט בכבלים אחד במחיר מופקע והאינטרנט לא ממש מהיר. מחיר חבילות הסלולר גבוה בהרבה יחסית למה שהורגלנו בישראל. איפה כחלון של אמריקה? איפה התחרות?  בשוק התקשורת, מלבד המכשירים עצמם, אמריקה הרבה אחרינו.

ר. ראש השנה וחגים נוספים -בחו"ל אם לא שמים דגש מיוחד אז חגי ישראל עוברים מעליך. צריך לעשות מאמץ כדי להרגיש אווירת חג וכל אחד מאמץ לעצמו מסורות אישיות וחדשות. למשל, פעם בחודש, בדרך כלל בימי שישי  ולקראת החגים, אנחנו הולכים לבית כנסת (רפורמי) למפגשים מיוחדים לילדים עם הרבי הבדרן שלנו. בפסח עשינו ארוחות חג עם חברים (ולא הבנו למה עד היום התעקשנו לקרוא הגדה בארמית מדוברת)  ובראש השנה חגגנו במסעדה (לא באמת כשר אבל טעים), עוד לא ניסינו ללכת לארוחות חג קהילתיות בבית חב"ד (כשר אבל טעים פחות).

ש. שקט – טוב זה באמת תלוי מקום מגורים. אבל לפחות היכן שאנחנו גרים נדהמנו לגמרי מהשקט. כמעט ואין צופרים, אין צעקות, גם לא באירועים ציבוריים (פרט לצעקות של ילדיי הפרטיים),  אין רעש של תחבורה ציבורית (כי אין). בישראל לא הרגשתי את זה אבל כאן מרגישים בכמה רעש חיינו קודם.

doron furtueת. תובנות – לא קל לעזוב חיים שלמים מאחוריך,  את המשפחה, את החברים שמלווים אותך מהבית ספר,  את המסלול המקצועי עליו עמלת במשך שנים,  את המדינה, שעם כל מגרעותיה היא שלך ובה אתה מרגיש הכי בבית בעולם. לא קל אבל מנגד מדובר בחויה מדהימה ומגבשת. נכון, בהתחלה מרגישים תלישות מוחלטת, לא מבינים מי נגד מי ולוקח זמן עד שמצליחים להבין את הבירוקרטיה (ואם לא להבין, כי לפעמים אין הסבר הגיוני, אז לפחות לא להתעצבן),  לקרוא "אמריקאית"  ולהתנהל לפי חוקים חברתיים חדשים, אבל רק כשאתה לבד בעולם הגדול אתה מבין אילו כוחות יש לך להתגבר על כל מכשול, אתה לומד מחדש מה זה באמת  להיות עם המשפחה הגרעינית שלך, כל יום-כל היום,  ולומד להעריך (עוד יותר) את הפרטנר לצידך.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



4 תגובות ל - “א' ב' של אמריקה”

  1. ליאת #

    פוסט מעולה וממצה. אני גרה בבוסטון והזדהתי כמעט עם כל סעיף וסעיף.
    באמת, מה העניין עם מחירי התקשורת בארה״ב? מחירי הסלולר והאינטרנט ממש מופרכים, ול-קומקאסט יש מונופול על השוק (וקשה עד בלתי אפשרי להתנתק מהם!).
    סעיף קידמה – גם מסכימה לחלוטין. חבריי האירופאים התפלאו גם הם על כמה שהאמריקאים נמצאים מאחור בדברים מסוימים. שימוש תכוף בצ׳קים מנייר, מכוסות כביסה שעובדות על מטבעות, בתי עץ מתפרקים…אלה חלק מהדברים שגרמו לי להרמת גבה. והאמריקאים בטח חושבים שבישראל אין לנו אינטרנט ואנחנו מתניידים על גמלים.
    לגבי סעיף קפה ומאפה – לא יודעת איך זה בסן דייגו, אבל בבוסטון יש בתי קפה טובים, וגם מאפים. ולא רק בבוסטון, חייתי וביקרתי גם במקומות הרבה יותר נידחים (ב-southwest) וגם שם מצאתי קפוצ׳ינו ואספרסו מעולים (לא סטארבקס). בסנטה פה למשל יש פטיסרי מעולה.

    יש הבדלים גדולים בין מקומות שונים בארה״ב, אחרי הכל זו מדינה גדולה, ולכל סטייט יש את הצביון הייחודי לה, אבל בגדול הרגשתי שהפוסט שיקף גם את חווית המעבר שלי.

    12 באוקטובר 2014 ב - 20:15 הגב
  2. היי,תודה לך על כתבה מרגשת ומספקת ומלאת תיאורים ותחושות על החיים באמריקה. שהיתי במשך חצי שנה במישיגן עם בעלי והילד ומפאת חוסר מציאת עבודה רצינית לאןרך זמן וקור שלא יתואר..חזרנו ארצה. מאז 3 שנים עברו ואין יום שאני לא חושבת על לשוב להתגורר באמריקה אך כמובן לתקופה ממושכת. אנחנו זוג צעיר עם ילד בן 5.5 אנמ סיימתי לימודי עיצוב אופנה ובעלי עובד הייטק..אשמח אם תשמעי על איזה משרה שתתאים לנו,זוג חרוץ שמוכן לעבודה קשה. תודה לך ובהצלחה בהמשך

    13 באוקטובר 2014 ב - 14:05 הגב
  3. טל #

    היי, קראתי בשמחה והתרגשות את חוויות הרילוקיישן שלכם. רוב הדברים מהדהדים ואני מזדהה איתם. רציתי להוסיף מנסיוננו – שאם חושבים על רילוקיישן, מומלץ-מומלץ מאד לעבור אך ורק כשהילדים קטנים ממש!! גם מבחינת ההסתגלות שלהם, אבל בעיקר בנושא החברה הישראלים.
    החיבוק של הקהילה הישראלית מאד שונה בהתאם לגיל הילדים!! כשהם קטנים הכי קל להכיר הורים ומשפחות אחרות, בגנים בבתי הספר ב JCC ואולי גם בחב"ד או במועדון הישראלי המקומי. אבל… כשאתם הורים למתבגרים, רוב הסיכויים שתיתקלו בקושי להכנס למעגל ישראלי כזה או אחר, וכמו שכתבת – כמובן שיש לך אופציות לבחור מי מוזמן לקפה ומי רק במפגשים כלליים,,ובכל זאת, המלצתי החמה להגיע רק בגיל צעיר ועם ילדים קטנים. יותר בלגאן, אבל יותר משתלם!!
    ולגבי הקשרים עם אמריקאים – מאד תלוי את מי את פוגשת, לנו יש נסיון נפלא עם אמריקאים ודרום-אפריקאים יהודיים, שהם פשוט מקסימים, לא מזויפים והפכו לחברים אמיתיים ממש!!
    תודה לך, טל

    14 באוקטובר 2014 ב - 2:20 הגב
  4. לימור #

    גם אני לא בדיוק מצאתי תחליף בסן דייגו לחווית בתי הקפה בישראל.אם ברצונך לאכול עוגה הדומה לעוגה ארופאית ,לכי על Extraordinary Desserts .אם את מחפשת עוגת שמרים ועוד מיני מאפים כמו בבית, תצרי קשר עם שף נתי(עינת אברמוביץ)[email protected] .אני שותה את הקפוצ'ינו שלי בחנות הגלידה בקניון westfield ב UTC .הם מגישים קפה ILLY במאג !

    14 באוקטובר 2014 ב - 17:25 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!