מחשבת מסלול מחדש

שני קורבלניק

על שני קורבלניק

אהלן! שמי שני קורבלניק, זוגית של נפתלי ואמא ל"שלושה מתחת לשבע" (כמעט 7, כמעט 5 ובול 2). מנסה כל יום מחדש: להיות בת אדם טובה, להיות אמא נהדרת, בת זוג מכילה, לתחזק את הקריירה (או לפחות את העבודה...), והעיקר - לא ליפול לכל רגשי האשמה המלווים את כל הג'אז המפואר הזה. מאוהבת בניו יורק ומתגעגעת לים התיכון.

באים והולכים

יש ומשתבשת לאנשים הדעת כשהם נוגעים באדמת הקודש, הלא היא ניו יורק והם נכנסים לאקסטזת מה שנקרא "זמן ניו יורק". אנשים מגיעים עם רשימות (של מקומות לבקר ושל קניות), וכמו יש איזו ירייה סודית מגג הרוקפלור, ומיד ביציאה מהגרנד סנטרל הם מתחילים לרוץ לכל עבר בשביל להספיק (צפו בסרטון קצר החוגג 100 שנה לגרנד סנטרל).

 

shani come and go

גם שבע שנים אחרי העיר הזו יכולה להוציא אותי משיווי משקל. מהר מאוד הבנתי שאין לי את היכולת לתפור וליישם את הלו"ז שתכננתי עם כל מה שבאמת קורה בחוץ בכל רגע נתון. לפיכך, על אחת כמה וכמה, אין לסמוך על כי החברים המבקרים בה יעשו כן. כיוון שאנחנו מכירים בכוחות המאגיים של העיר, אנחנו מבינים לגמרי את העובדה שכל אחד ואחת מגיב/ה אליה אחרת, ובכל אופן אנחנו תמיד שמחים כשחברים/משפחה מתקשרים לומר שהם בדרך!

אנחנו לא מהמצחצחים והמבריקים לפני קבלת קהל, וגם לא ממש מאלו שמחזיקים יד לאורחים ומוציאים אותם לסיבוב בעיר. בשביל יש ספרי תיירים לרוב. לעומת זאת אנחנו מאלו שמשאירים הוראות הפעלה של מכונת הכביסה, סיסמא ל-wifi, וסט מפתחות לבניין ולדירה: ברוכים הבאים, תלכו, תטיילו, ותחזרו כשמסתדר לכם, רק אל תבקשו ממני לבוא איתכם לטיימס סקוור, ולא- אני לא שמה 100$ על הצגה בברודווי, כמו גם הסבירות שתצליחו לשכנע אותי לנסוע למדינה אחרת, בואכה ניו ג'רסי, בשביל לקנות ה מ ו ן ב-Jersey Garden Mall שואף לאפס. בטח לא אחרי שפתחו לידנו (באיסט 117) את ה-East River Plaza. לא יקרה.

בהתחלה, כל מי שהתקשר להגיד שהוא מגיע ורחרח את אופציית הלהתרסק אצלנו על הספה, מיד הוזמן בהתרגשות, שהרי אין כמו ריח של בית! ומה אכפת לנו באמת לחלוק את הקורנפלקס בבוקר עם חברי אמת (או בני הדודים שלהם)? בארבע השנים הראשונות הסתובבו לנו בסלון/ קופסת גפרורים מרבית מיושבי גוש דן, גם ברמת בן הדוד של האח של הסבתא של הכלה של השכנה. לפעמים למספר ימים, לפעמים למספר חודשים. אנחנו בכל אופן היינו  לגמרי בסדר עם זה. אט-אט למדנו לסייג ולהסתייג אם זה לא מסתדר לנו, לומר בנימוס שאולי כדאי שלא, ובכלל לסנן את כל החברים של החברים של השכנים. אנחנו עדיין מאוד שמחים כשאהובים מגיעים לצד שלנו בגלובוס, ותמיד נשמח לשבת לבירה או לקפה (אני מצויינת במתוקים בעיר!). בחלוף השנים למדנו גם לאבחן את המבקרים בתפוח ולחלקם ל-5 קטגוריות עיקריות:

אפריל 12

  • העמוסים: הם התקשרו כבר לפני ארבעה חודשים לומר שהם מגיעים. הם התקשרו חזור וקשור, לשאול מה עושים, לקחת טיפים, לבדוק איך הכי טוב להגיע מהשדה, שנעזור להם למצוא חדר, שנדבר עם בעלי הסבלט, שנלך לראות את הסבלט, וכו'. בשיחה ה-900 גם נתנו לנו תאריכים ולו"ז מדוייקים. הם הניחו את המזוודה כאן ישר משדה התעופה/ ממש לפני הטיסה חזרה, ובמשך השבוע בעיר הם כל הזמן קנו, וקנו, וקנו, וקנו. הם קנו מלא. מסוכריות M&M ועד הרובוט השואב. הם קנו כאילו יש משטר צנע בארץ. ואז, אחרי שהם כבר ארוזים ומוכנים לנסוע חזרה, הם לא בטוחים שיוכלו להעביר לחבר בארץ כיסוי מיוחד לפלאפון שקנינו לו פה. אין באפשרותם. המזוודה פקוקה. מצדנו: זה מרתיח את הדם, ואחרי כל הסיוע שלנו- זה גם קצת חצוף.
  • הקצרים: שייכים לזאנר המאורגנים חמישה חודשים מראש. אלו יודעים בדיוק איפה יהיו בכל דקה ודקה בעיר, מה יעשו, מה יקנו, היכן יבקרו. אין מקום לסטיות ועמידה ברמזורים אדומים. לפיכך, חמישה חודשים מראש הם יוצאים במבצע בילד-אפ מטורף וקובעים איתך ליום השני שלהם בעיר, ב-6 בערב, בבית קפה ליד המלון שלהם. ואז הם מזיזים את זה ליום הרביעי (כי נכנס משהו בשני). ואז זה עובר לחמישי, אבל "בטוח-בטוח-בטוח, בחמישי, כן?". ואז הם כבר מגיעים לעיר פיזית ומזיזים את הפגישה אתכם עוד לפחות שבע פעמים, מתקשרים ומודיעים, מעדכנים ודוחים. משחק מקדים ארוך-ארוך. מיותר לסבווי אפריל 3ציין שכאשר מגיע יום המפגש הם מסמסים לך שלא נראה להם שזה יסתדר בסוף. מצדנו: אויש תנוחו! כמה אנרגיות בזבזנו על זה, מעייף..
  • אלו שלא מוצאים (זמן): הם התקשרו לפני חודשיים לומר שהם באים, נתנו תאריכים והתייעצו איתך בענייני מזג האוויר בעיר בדיוק בתקופה הזו, וגם ביקשו טיפים ושמות של מסעדות. השיחה הסתיימה ב-"אז נפגש כשאגיע, כן?". ואז הם מגיעים לעיר, אנחנו יודעים שהם בעיר, הם מעלים תמונות בפייסבוק שהם בעיר, אבל הם מחרישים משימה. לרוב זה נובע בדיוק מ"זמן ניו יורק" הידוע, והטרפת המלווה אליה. בתכל'ס כל כך לא נעים להם שהם החרישו את הביקור (הם גם אמרו את זה לחברים משותפים), שעוד פחות נעים להם לדבר איתך לפחות שנה אחרי, למרות שהם נורא רוצים להתנצל (גם את זה הם אמרו לחברים המשותפים). מצדנו: "הנה, זה מספר הטלפון שלנו. יצא-מגניב, לא יצא- לא נורא, הכל בטוב".
  • המתנחלים: שמו כל חודש סכום קטן בצד בשביל הטיול, והגיעו לניו יורק רק בשביל להתיישב לנו בדירה. מדובר בדירה שגם ללא האורחים אנחנו יודעים בכל רגע נתון מתי כל השאר נושמים – מתוקף גודלה. זהו, הם יושבים בלי לזוז. הם עברו את כל האוקיאנוס בטיסה בשביל לקום כל יום ב-11, להמרח עם הקפה עד 2, לצאת לבית מרקחת עד, נניח 5, ולחזור לדירה לאכול אראפריל 13וחת ערב שהם קנו בסופר. לפני/ אחרי הארוחה הם חזרו לשבת על הספה. הם בעיר המטורפת ביותר בעולם, ומבזבזים את זמנם על הספה בסלון שלנו. מצדנו: אם אתם כבר נמצאים בביתנו הקט בזמן מקלחות, האכלות, הלבשות, וסיפור לפני השינה, אז לפחות תעשו משהו מועיל ותסייעו (הילדים מתים על "הנשיקה שהלכה לאיבוד"!). אין דבר יותר מרגיז בזמן טרוף הערב מלראות מישהו בזוית העין יושב בקצה הספה, ברגוע, בוהה בתקרה…
  • המסתדרים: כמו בפוליטיקה, מדובר בזרם גדול – הקולות הצפים. אלו שהכל זורם איתם, הלו"ז הסתדר להם, הם ישבו על הספה כשהיה צריך, ויצאו מהבית באיתות משבר. הם מטיילים כל היום, אבל מזכירים לך לא לשכוח את הבירה שקבעתם בפאב מעולה בהארלם, אחרי שהילדים ירדמו. הם תמיד מביאים לנו עלי לואיזה ולימונית מהבית לתה, ושלל סוגי פיצוחים ותמיד יש להם מקום לקחת כיסוי לפלאפון. הם מרגישים בניו יורק כמו בבית, ומרגישים בבית שלי כמו בביתם. אם מסתדר להם באותו הרגע הם אפילו עוזרים עם ארוחת הערב לילדים. הם בעצמם מתים על הספר "איה פלוטו". הם גם אומרים תודה לפני שהם הולכים ומעריכים את כל המסביב שבכל זאת השקענו כדי שיהיה להם נעים אצלנו. מצדנו: תודה על העזרה עם הילדים, אתם עושים גם פנלים??

כל כך הרבה אהובים באו והלכו, וכבר למדנו שבעיר הזו רוב האנשים עוצרים רק לרגע. רגע  שיכול לקחת שבוע, חודש או שנה, אבל הוא רק רגע קטן במרוץ גדול הרבה יותר. ועדיין, עם כל מונית שבאה לאסוף לשדה התעופה, הלב נצבט ומתכווץ. זה תמיד קצת עצוב להפרד עד לפעם הבאה שנתראה שוב בעוד שנה או שלוש. תמיד אחרי זה צריך חצי שעה של שקט לעכל ולנער את זה, בכדי שנוכל לקום מהכיסא ולצאת מהבית, להסתנכרן שוב לתוך המולת היום-יום בעיר המהפנטת הזו, לחזור למוכר והרגיל. ורק לפרידות אי אפשר אף פעם להתרגל.


תגיות:, , , , , , , , , , , , , , , ,



12 תגובות ל - “באים והולכים”

  1. טובה קובלסקי #

    אל דאגה! אני לא באה להתנחל 🙂

    13 באפריל 2016 ב - 21:06 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      רגע, אז את מגיעה?? 😉

      14 באפריל 2016 ב - 3:22 הגב
  2. מאיה #

    שנון ונכון כל כך.

    13 באפריל 2016 ב - 23:51 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה יקירתי!

      14 באפריל 2016 ב - 3:22 הגב
  3. לירן פוגל
    לירן #

    כמה שזה מחולק נכון
    וגם כמה צחקתי..

    14 באפריל 2016 ב - 6:29 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה! מאיזו נקודה בגלובוס את חווה את החלוקה הזו?

      14 באפריל 2016 ב - 6:31 הגב
  4. עינבל #

    מקסים🍹💖

    14 באפריל 2016 ב - 6:37 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה מהממת שכמוך! איך רק באת לתוך חיי וכבר את הולכת??? גיבורת הילדות החדשה שלי 🙂

      14 באפריל 2016 ב - 6:41 הגב
  5. נורית #

    כתבת מקסים, מצחיק ושנון 🙂 אני חדשה אבל כבר התחלתי לחוות חלק מהקבוצות שציינת ואצלי גם יש כמה שינויים כי אני בכלל מסברביה…

    14 באפריל 2016 ב - 19:50 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      אהלן נורית, תודה על תגובתך! אילו שינויים יש אצלך (ואיפה את גרה)? 🙂

      15 באפריל 2016 ב - 3:18 הגב
  6. רעיה #

    כתבת נפלא ומדוייק 😊. אנחנו בציריך.

    8 במאי 2016 ב - 13:05 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה רעיה! אני מניחה שזה לא משנה ניו יורק או ציריך, כולנו חווים כאלו "חוויות" של אורחים 🙂

      28 במאי 2016 ב - 5:34 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!