אף על פי כן נוע תנוע

נוע רונן

על נוע רונן

נוע (כן, נוע בלי ה') היא מאמנת מוסמכת בשיטת ה- Co-Active. נוע מתמחה בעבודה עם קבוצות ויחידים סביב מעברים בחיים ורילוקיישן, היא משלבת בעבודתה את ניסיונה המקצועי בניהול משאבי אנוש והדרכה וגם את ניסיונה האישי מול חווית המעבר עם בעלה ושלושת ילדיה מישראל לניו יורק ומניו יורק לצפון קרוליינה. מעבר לאימון, אחד הדברים האהובים על נוע הוא לכתוב בבתי קפה על כוס קפוצי'נו, היא בעלת הבלוג אמאmommy שמתאר את קורותיה כאמא ישראלית בניו יורק וכעת גם בצפון קרוליינה: http://immamommy.com/blog/, וכשהיא לא אמאmommy, או מאמנת תוכלו למצוא אותה מזיעה בשיעורי קיקבוקסינג. לפרטים נוספים: http://www.noaronencoaching.com/ .

בסוף הרשימה

אוף! איזו תקופה עברה עלי, אני יכולה למלא את כל האתר בתלונות על החיים שלי בתקופה האחרונה, המריבות עם הגדול, על כל מה שלא הספקתי לעשות כי אני אמא שעובדת מהבית וחותנת אחת שבאה לביקור.

כשעברנו לצפון קרוליינה למדנו להכיר תופעת טבע בית ספרית חדשה המכונה Year Round School. ללא אפשרות בחירה ובהתאם לכתובת מגורינו התלבש עלינו בית ספר רב שנתי, הילדים הולכים לבית ספר ל- 9 שבועות ונמצאים בבית 3. עכשיו כדי לסבך את העניינים הגדול עבר לחטיבת הביניים שם הוא נמצא ב- modified middle school שם לומדים 10 או -12 שבועות עם הפסקה של שבועיים. יש בזה דברים טובים, כמו לקחת חופשה בתקופות שלא צריך לשלם מיליונים על כרטיסי טיסה כי לא כל העולם בחופש, אבל צריך ללמוד לחיות סביב שיגרה שכזו. אז מה עושים? בזמן שהילדים בבית ספר מתחילים לשלוח אינסוף אימיילים כדי למצוא את ה-הורה שהילד שלו ילך לקייטנה עם הילד שלי, רושמים את הילדים לקייטנות, רבים איתם כי הם לא מסכימים ללכת לקייטנה שהם בחרו ונרגעים קצת שיש חבר שילך איתם. וכך כל 9 שבועות מתחילים את זה מחדש. אה! ואל תשכחו חופשת חג ההודיה, חופשת חג מולד ועוד כל מיני ימים שהילדים בבית ולקינוח חצאי ימים.

אז אני כבר לא זוכרת מאז אוגוסט מתי קמתי ביום ראשון הסתכלתי על היומן שלי לאותו חדש ואמרתי: הנה שבוע עבודה מלא, בלי כל מיני התאמות ללוח הזמנים של הילדים, או של ביקורים מהארץ או….

למען האמת, כעסתי. כעסתי על הילדים שלא מבינים אותי וכועסים עלי כשאני יורדת במדרגות למשרד שלי לעבוד, כי אמא אמורה להיות קודם כל בשבילם, גם אם זה בגלל שהם בחרו לא ללכת לקיטנה. כעסתי על הבעל שטס לנסיעות עבודה וכנס בזמן הביקור של אמא שלו, למרות שהוא תיאם איתי את תאריכי הטיסה לפני שהזמין כרטיסים ולמרות שאני אמרתי לו שיהיה בסדר ואני אסתדר, וכעסתי שאני צריכה כל הזמן לבשל ולארח ולנקות.

noa last1

כעסתי, והייתי לא נעימה בכלל. למען האמת,  הכעס התבשל מהרחמים העצמיים. והרחמים העצמים היו שם כי בעיקר הרגשתי קורבן, בעיקר הרגשתי שכולם עושים לי בכוונה והכל היה אישי. כן! בואו! תקחו עוד פיסה מהנשמה שלי, עוד פיסת זמן מהיום שלי, עוד פיסת אנרגיה שאני צריכה לנשום עמוק ולקבל את התסכולים שלכם ושינויי מצב הרוח כי אתם נכנסים לגיל ההתבגרות, עוד פיסת תשומת לב בזמן שאני מנסה לנהל שיחת טלפון או לענות לאימייל כי בדיוק יש לכם שאלה מאוד חשובה, ועוד פיסת עייפות כי הזמן היחידי שלי לקבל קצת שקט בבית זה אחרי 10 בלילה. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה.
הסתכלתי על האשה עם הפרצוף הזה והיה לי די דוחה בנשמה. אז בתור מאמנת הזמנתי כמה ספרי השראה שיעזרו לי להוציא את עצמי מהקופסא, וניסיתי גם לאכול גלידה וניסיתי גם להרביץ ממש חזק בשיעורי הקיקבוקסינג וניסיתי ללכת רגע לחדר עם דלת סגורה ולקחת נשימות עמוקות תוך כדי שאני מסתכלת על היער שהביט אלי מהחלון ואפילו ניסיתי לראות את כולם כאנשים ולא כחפצים וניסיתי למצוא השראה בשיחות עם הלקוחות, אבל נאדה.

ואז אחרי ריב כדור שלג עצום עם הגדול שלי שנגמר רע מאוד, בעלי ואני יצאנו באותו ערב ל- date night ואמרתי לו שנמאס לי! נמאס לי שאני צריכה לזכור מתי אמא שלו נוחתת ומתי היא נוסעת ומתי היא חוזרת ומתי הוא טס וחוזר, ומתי הילדים שלי בחופש ומתי החופש הבא ומתי צריך לרשום לקייטנות ולטיולים ומתי החברים שלהם יכולים לבוא לישון אצלנו, ומתי הבייביסיטר פנויה לחפות עלי או כדי שנוכל לצאת קצת לבד ומתי ומתי ומתי.

נמאס לי שאני צריכה לזכור את הזמן של כולם, אבל אף אחד לא חושב ולא מתעניין בזמן שלי. כבר שנים, מאז שעברנו, שאני בסוף הרשימה, תמיד יש סיבות למה אני צריכה להזיז את הזמן שלי. הילדה במשבר, הבן צריך בית ספר אחר, הבעל התחיל עבודה חדשה, או שהיום מתחיל עוד מחזור של גיוס עובדים חדשים והאורחים צריכים יחס. ואני צריכה לדחות את הרצונות שלי ולוותר בשביל כולם, בשביל מי שבא לבקר אותנו ובשביל מי שצריך לנסוע לנסיעות עבודה ובשביל מי שרוצה שאמא תהיה שלו, תחבק רק אותו, רק עוד קצת כי היה לו יום קשה בבית ספר.

בעלי הסתכל לי ישר ישר לתוך העיניים ואמר לי: הי, אף אחד לא שם אותך בסוף הרשימה, זו את ששמת את עצמך בסוף הרשימה! ואז פרצתי בבכי וכולם הסתכלו עלי במסעדה, והמלצרית קצת נבהלה כשהיא הגישה לי את המנה והבנתי שזה נכון.

לא מזמן הקמתי קבוצה להורים עם ילדים עם ADHD שנקראת Self*ish Parents, השותפה שלי ואני קראנו לה ככה כי הורים נותנים ונותנים ונותנים, אבל שוכחים שאם הם לא יתנו גם לעצמם Self Care לא יהיה להם מה לתת.

אני הגעתי לקצה. הוא צודק, אף אחד לא שם אותי בסוף הרשימה, אני שמתי את עצמי בסוף הרשימה, אני שמתי את עצמי על Hold במשך שנים. ואני יודעת שיש שם עוד הרבה הורים (בעיקר אמהות) ששמות את עצמן על HOLD, אז אני רוצה להגיד לכן, שאל תחכו ליום הזה שהבן שלכן יבעט לכן ברגל ואז בערב בעלך יתן לך באמצע המסעדה עם נבוט על הראש שיעיר אותך ככה חזק חזק שהמלצרית תבקש עם החברה שלה שתתחלף כי היא מרגישה שאת לקוחה מסוכנת עבורה.

הבחירה היא אצלנו ואני לומדת בצעדים קטנים לשים את עצמי בראש הרשימה, בלי להרגיש רגשי אשם. לדעת שכשאני גם אומרת מה אני רוצה, בלי לבקש, מי שסביבי ילמד שזה מה שאני צריכה, ואם לא מתאים להם? זה גם בסדר, לפחות הם לא יצטרכו להיות איתי עם פרצוף @$^& ואני לא ארגיש יותר צורך להתנצל….

 


תגיות:, , , , , , , , ,



2 תגובות ל - “בסוף הרשימה”

  1. נחמה #

    אני לא מבינה למה זה בסדר שהוא הפך ( גם) את זה לבעיה שהיא רק שלך ורק את צריכה לפתור.

    20 בנובמבר 2014 ב - 15:37 הגב
  2. נוע רונן
    נוע רונן #

    הי נחמה, לצערי אני לא מאמינה שאנחנו יכולים לפתור בעיות עבור אנשים אחרים, אם הם לא רוצים לפתור אותן בעצמן. אנחנו יכולים להציע, אנחנו יכולים להביע דיעה, אנחנו יכולים לומר דברים קשים וגם להציע תמיכה אחרי שהם יחליטו. אבל בסופו של יום, כדי שמשהו יקרה, אנחנו צריכים באמת לרצות ומהרצון גם להתחיל לעשות. הרבה פעמים זה מתחיל בלהתאמן על השרירם של לרצות עד שזה מצליח.
    וכן! אחרי שהבנתי את הבעיה והחלטתי מה אני רוצה לעשות איתה אני בהחלט מקבלת מהבעל הרבה מאוד עזרה ותמיכה (להוציא ילדים מהבית, לתאם איתי מתי הוא טס לפני שהוא מזמין כרטיסים ועוד…). אני חושבת שהיה לי חשוב לתאר בפוסט הזה כמה הייתי תקועה בלראות איך כולם במתכוון גורמים לי להרגיש ככה, וכמה היה לי נוח לתאר ולהסביר לעצמי את הסיטואציה מהמקום הזה. כשבעצם אני עשיתי את זה לעצמי.

    20 בנובמבר 2014 ב - 17:13 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!