רחוקיישן

ענבר אושפיז

על ענבר אושפיז

כששואלים אותי מאיפה את, התשובה מאד מבלבלת... ומי בכלל רוצה לשמוע תשובות ארוכות. שואלים אותך "מה שלומך?" תעני פשוט "בסדר" גם אם לפני שנייה נפל לך פסנתר מקומה שלישית על הראש. למי יש כוח לשמוע ש.... אני מחיפה (שם נולדתי וגדלתי), מירושלים (שם חייתי ולמדתי במשך 6 שנים), מטוקיו (שם חייתי 5 שנים ובה נולדו ילדי), ממודיעין (שם נמצא ביתי בישראל), מוושינגטון (שם חיינו ארבע שנים) חזרנו לארץ לכמה שנים ושוב נסענו.... אז עכשיו....אני בניו דלהי. אז איפה הבית? רובו ככולו כנראה אצלי בתיק. חוץ מהטלפון הנייד שאני שוב לא זוכרת איפה שמתי אותו. מישהו מוכן לצלצל אליי?

בעקבות קריאת "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ"

קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ, אדם קומן
הוצאת עם עובד, 310 עמודים

 

קולות-של-עשרות-רגליים-זעירות-צועדות-בכעס-על-אדמת-כדור-הארץ

 

עם כזה שם, שהוא ספר בפני עצמו, וכזה ציור על העטיפה,
שיכול להפוך ללוגו של אנשי הרלוקיישן…
אנשים המעתיקים את ביתם וחייהם (מי בכעס, מי בהתרגשות של ציפייה לבאות)
למקומות שונים על אדמת כדור הארץ…
לא יכולתי שלא לנסות לצלול לתוכו.

זה ספר שהוא אחר.
אני לא יכולה להגיד בדיוק על מהו, כלומר בערך, אבל לא בטוח.
זהו רצף אסוציאטיבי של הגיגים ותובנות של המחבר,
חלקן בהיותו פיכח, חלקן תחת השפעה.

הוא מתאר את הנסיון הכושל שלו לכתוב ספר על חייו של חברו, יוני,
ועל הנסיונות להצליח עם נשים, ועל חייהם של צעירים תל אביביים
עם שאיפות אמנותיות שמידי כמה שבועות נוסעים לבקר או לחיות לתקופה
ב"עיר האמיתית" שהיא ברלין, ועל אמא שמשלמת את שכר הדירה.

הסופר מכניס אותנו בזום אין לדירה של שלושה סטודנטים הגרים בשותפות בדירה בתל אביב:
"אתה נכנס לדירה ומימינך יש קיר, ואתה חייב לפנות מעט שמאלה ואז תגיע
לסלון שמחובר למטבח, מימין נמצאת המרפסת, לשמאלך יש מסדרון שמוביל מיד לשירותים
ואחריהם גם לחדרי השינה של שלושת השותפים.
שלוש הדלתות של שלושת החדרים סגורות.
נעמה בדיוק באוניברסיטה עכשיו בסמינר על "הכלכלה הסמויה של הקולנוע הלאקאניאני בעיבודים
פסיכולוגיים לאימפוטנציה הקולוניאליסטית של האחר הגדול",  ואחר כך היא קבעה עם אבירן שייקח
אוטובוס משנקר כדי שהם ייפגשו על כוס קפה על יד דיזנגוף סנטר.
עידו נמצא בקמרה עכשיו, יש לו קורס על האירוניה בסרטים של יהודים ניצולי אושוויץ, ואחר כך
הוא הולך לחמי כדי לעבוד על תסריט לפיצ'ר שהם רוצים להגיש בסוף השנהכדי לקבל מילגה.
יש להם רעיון גאוני על בחור בן עשרים ושמונה שגר בכרם התימנים ופוגש בחורה יפה שגרה
עם זוג הומואים שאחד מהם ערבי באיזו דירה ליד קולנוע גת."

וגם הסופר עצמו נע ונד בין תל אביב לקראקוב לברלין.

וזה בהחלט מיוחד, וחלק מההגיגים מעניינים, חלקם משעשעים
את חלקם לא הבנתי, אבל עמדתי בהם עד מחצית הספר ופרשתי.

כנראה כמו בת 92 שכבר לא תלמד איך להוריד Whatsapp לסמארטפון.

אז אני לא יכולה להביע את דעתי על החלק השני של הספר.
נפרדנו כידידים.

"זה לא אתה, זה אני" אמרתי לו.

 

*גילוי נאות אות באות:
כבר כמעט 40 שנה אני קוראת כל מה שאני יכולה לשים עליו יד וגם מה שהחתול יושב עליו באותו רגע,
אבל כל מה שאני כותבת הוא דעתי הפרטית בלבד. לא מחייב.

שלכם,

ענבר


תגיות:, , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!