לבד. בחושך: סיפורים מן הגולה הדוויה

יעל מעוז שי

על יעל מעוז שי

יעל מעוז שי, עורכת תוכן, קוראת כפייתית ובעלת התמכרות לשוקולד. נשואה באושר, אם לשניי צאצאים אנושיים ולכלבה ג'ינג'ית. בקיץ האחרון עברה עם משפחתה לגור באנדורה. לא יודעת מילה בקטאלנית.

בצל, צינור וזגוגית: ככה חוגגים את בוא האביב

מה אתם עשיתם בחופש הגדול של כיתה ח'? ובכן, אני מיינתי זרעי בצל. זה מסריח, זה משמים, הזמן עובר יותר מהר במרתף טחוב בעזה, אבל פעם קראו לזה "עבודת נוער" במוסד האקדמי היחידי להשכלה גבוהה חקלאית בישראל. מדי קיץ, היה אגף כוח האדם של הפקולטה לחקלאות, מוסד חינוכי המתנאה במדשאותיו המוריקות, פוצח בפרוייקט חינוכי שעיקרו גיוס ילדי העובדים לעבודות שהכנסה צנועה בצידן ובמקביל יש סיכוי סביר שהן תשכנענה את ילדי העובדים לסלוד עד קץ הימים מעבודת כפיים באשר היא. 

באחד מאותם חופשים-מייבשי-תאוות-חיים, לאחר שבוע של הצבה מסעירה בדואר המרכזי במהלכו חילקתי עשרות אלפי דברי דואר למחלקת גד"ש (גידולי שדה, אם לא ידעתם ואתם נבוכים לשאול), החליט מאן דהוא באגף כח אדם  לשנות לי את המינוי. הועברתי למעבדה שהוקדשה לניסוי שקשור בבצל. אני מדמיינת את הישיבה בה הצוות האמון על המחקר החליט שמיון זרעים של בצל זו הדרך הנכונה לפריצה המדעית הבאה. "לא", הם אמרו לעצמם, "לא, מנועים שמונעים באמצעות חומץ בן יין, לא עגבניות מלבניות, אפילו לא טורבינות רוח שעובדות על כמות האדים שמייצרים הפוסטים של יאיר לפיד בפייסוש, בכל אלו אין עתיד.  לא. למה להסתבך?! למה להקשות? בואו נשאיר את זה פשוט", סיכמו החוקרים את הישיבה ההיא, "נלך על משהו שכל אחד רוצה בפסטה שלו: בצל".  ואת שפחתכם מינו לממיינת מישנה.

המקום: מעבדה שוממת, קפואה וטחובה.

הנוכחות: אני והאחראית.

בתפקיד אני: אני בת 13.

בתפקיד האחראית:  תיכונסטית מאולפנה ברמתיים או משהו כזה, שסיפרה לי במשך שבועיים איזה כיף זה בחגיגות פורים באולפנה. כה חריפה הייתה שטיפת המוח שלה וכה מטשטשי חושים היו אדי הבצל, עד כי מעולם לא הייתי קרובה כל כך לחזרה בתשובה, כמו שהייתי באותם ארבעה עשר ימי בצל.

הפעילות: מדי יום הגענו למעבדה, לבשנו שני סוודרים והתיישבנו מול חביות מלאות זרעי בצלים שהיה עלינו למיין ולשוב ולמיין. לאחר שאלו התרוקנו כי מיינו היטב,  קיבלנו חביות חדשות. מלאות. סיזיפוס מאחורייך.

בצל. והרבה ממנו.

בצל. והרבה ממנו.

אומר את הדברים באופן ברור: זה היה מסריח ומדכא ואפילו הידיעה שבעוד ו' חודשים נחגוג שוב את חג הפורים באולפנה, לא הצילה אותי מתוגת הבצל. בתום השבועיים הללו הבנתי דבר אחד: אני כבר לא אעסוק בגד"ש או בחקלאות שלחין למיניה. במשך שנים הנחתה אותי התובנה הזו באשר הלכתי.  כך למשל, שני העציצים היחידים שגדלו בביתנו והתפארו בתפרחת גבוהה וירקרקה, עשו זאת תודות לתושייתם (הם פיתו את הכלבה להשתין לתוכם כאמצעי השרדות) וללא כל  קשר אליי.

הבנה זה נחמד, אבל היבריס והדחקה מנצחות בדרך כלל. כהרגלי, כשהחיים מציבים אותי בפני רגעי החלטה, אני שוכחת הכל ומוכרת את עצמי בפרוטות. ההיבריס מסמא את עיני ומשכיח ממני את אשר נגזר עליי. האביב (אם ניתן לקרוא לדבר המושלג הזה אביב) הנוכחי החזיר אותי אל הבצלים ההם.

מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שבועות, עת הסקנו לפי לוח השנה, באופן מוטעה לחלוטין, כי האביב הפציע (ומיד לאחר המסקנה הזו החל לרדת שלג במשך יומיים) החלטנו לשקם את הקרחון שבסתיו הכרנו בתור פיסת הגינה שלנו. במקביל התקנאנו בשכנינו המטפחים כולם גינות ירק עשירות, וחיים על ירקות אורגניים משובחים עד בוא החורף. לא רק הדשא של השכן ירוק יותר, באנדורה הכי טרנדי זה עגבניות מהשיח בחצר ופטרוזיליה טריה שאותה לא ניתן לקנות בחנויות, משום שהאנדוראים לא מאמינים בפטרוזיליה כמוצר צריכה.  מכיוון שכך, החלטנו להזמין איש מקצוע, עיין ערך "גנן", שיסייע לנו ויחזק אותנו בתחילת דרכנו המקצועית כחקלאים וכבעלי פיסת  אדמה  שזה עתה הפסיקה להיות קרחון סקנדינבי. החָרדינֵרוֹ, בשפת המקום, בא לביקור היכרות. איך נתאר את הגנן שלנו? מכירים את זה שהגשש שואלים אם דייג אוהב דגים, אז ככה הגנן שלנו אוהב אלכוהול. מה שנקרא, שם עינו בטיפה המרה. מה שנקרא עוד – יש לו כל כך הרבה אחוזי אלכוהול בדם  שאם הוא נושם על הדשא, הדשא משחיר. ערכנו פגישת היכרות, החרדינרו בחן את פיסת הנדל"ן החקלאי שלנו, התלבט ביחס למקומות בהם ניתן לשתול עגבניות ופטרוזיליה והבטיח לבוא  ביום ראשון בעשר וחצי על וודקתו ומעדריו כדי לעבד את חלקתנו.

לצורך קריאת הפיסקה הבאה נעשה תרגיל קצר בדמיון מודרך; העלו בעיני רוחכם את גדעון רייכר מקריא את הטקסט הבא בכלבוטק:  "מיהרה משפחת שי למשתלה, קנתה עציצים, צמחי מרפא ותבלינים. לא עצרה משפחת שי והגדילה לעשות ואף קנתה כ-100 קילו אדמה מדושנת כדי להיטיב עם גידוליה.  שילמה משפחת שי ממיטב כספה, שבה לביתה שמחה וטובת לב  וישבה להמתין לגנן אשר הבטיח לבוא". ובכן, אצל מר רייכר, כמו אצל מר רייכר:  קבענו  בעשר. הגנן הגיע בעשר וארבעים, לבוש בבגדי שבת  ומריח כאילו וודקה סמירנוף הוציאו ליין חדש של סבוני רחצה. התבונן הגנן סביבו בתמהון, מופתע כאילו אנחנו באנו לבקרו ולא להיפך,  לחץ ליאיר את היד, שפשף את סוליות נעלי השבת שלו ברגבי האדמה ואז מחה אותם מהן. הביט בשמיים שנראו למתבונן שאינו גנן ו/או מטראולוג חובב ו/או בעל נטיה לצריכת אלכוהול ברמה שממיסה את הכבד, דווקא די תקינים, הסתכל שוב סביבו ואז אמר: "מזג האוויר היום לא מתאים לעבודה. אני אבוא מחר בערב. בשש זה בסדר?"  עוד בטרם הספקנו להנהן לאישור, נותרנו עם עננת סמירנוף שזיהינו בה גם אדים קלים של בירה אסטריה הספרדית. בציר 86. משהו פירותי.

הוא לא בא בשש. וגם לא בשש וחצי. וגם לא בכלל. ביום שלישי ביקשנו הצעת מחיר מחברה אחרת שמתמחה בגינון. לקח להם יומיים לקבוע מועד לביקור. עשרה ימים לשלוח הצעת מחיר עם מה שנראה לנו כמו תמחור מופרז בעליל של כמה מאות יורוזים. "לא", אמרתי ליאיר, "הוונט דה ג'וייש פיפול סאפרד אינפ? הגויים לא יקבלו כסף על הגינה. סבא שלך היה נגר וסבתא שלך עבדה בבית אריזה לתפוזים  והיו להם  עצי מנגו  מעולים בחצר, החקלאות  זורמת בדמך. אולי אתה תארגן את גינת הירק שלנו?" יאיר התלבט,  ואז ירד שלג והוא המשיך להתלבט ושוב ירד שלג (אמצע מאי, אבל כמו שאומרים כאן, תוך גלגול עיניים: "ככה זה באנדורה"), הוא התלבט עוד קצת ואז החליט ללכת על זה. כמו בימי העליה השניה – פועל עברי עובד! הגאולה (הגזר ואף שיח העגבניות)  יבואו רק כתוצאה מכיבוש העבודה! האח לכיבוש הקרקע! קדימה לגד"ש.

פועל עברי: חופר ואף מחייך.

פועל עברי: חופר ואף מחייך.

אור לבוקר שבת ניגש בנזוגי, אבי ילדיי, לעבודה. הוא עדר, ניכש עשבים שוטים וגדע שורשים פולשניים מחלקת האדמה החקלאית שלנו. במשך שעות הוא עבד (לשם הרומנטיקה הייתי רוצה לכתוב "בשמש הקופחת" אבל היא לא קופחת, היא בקושי זורחת)  ועבד ועבד ועבד. בעוד הוא מכה בטורייה התחילו  לי פלאשבקים ממעבדת מיון הבצלים והייתי חייבת ללכת לישון צהריים כדי להתנער מהם. כשהתעוררתי גיליתי שאין מים בברזים. הייתה לי תחושה שהצינורות הריקים  קשורים לגד"ש. פלאשבק קשה: זרעי בצל בחבית מלאה. יצאתי החוצה לברר בעדינות מה קורה. יאיר שכב על תל אדמה לח, מימינו מעדר ומשמאלו נביעה קטנה של מים.

נביעה אנדוראית. תצלום אילוסטרציה.

אם הייתי אשה אופטימית מטבעי, הייתי מקווה שבדומה למייסדי ראשון לציון, הוא יתחיל לצעוק: "מצאנו מים!"  אבל כאן זה לא ראשון לציון. ההוכחה: אין בשום מקום סניף של נאפיס. בקול עמוק מעצב הוא אמר: "ניתקתי את המים. סדקתי את הצינור". עמדתי להביע אמפטיה, אבל לפני שהספקתי הוא ביקש ממני להתבונן בשמשה הקדמית של המכונית שלו. נייר דבק כיסה מחצית החלון,  "וגם שברתי את הזגוגית הקדמית של האוטו כשניסיתי לדחוס לתוכו גזם". כן. וגם "נדבקנו במלריה בזמן שעבדנו בביצות, בואי נחזור לגור בין החומות בירושלים. שם היה הכי טוב".

אביב זה נחמד, אבל אנחנו לא נועדנו לחקלאות. עדיף שניתן לכלבה להשמיד את מעט הדשא שיש לנו ונניח לזה. גם אם אדמת ישראל נקנית ביסורים, בשביל אדמת אנדורה ומים זורמים בברז, צריך לשלם לגנן שיכור ולא להתחכם.

הורה פטרוזיליה. זה MUST בהקשר הזה: 


תגיות:, , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!