הפרשמנית

נועה פניגשטיין‎

על נועה פניגשטיין‎

אני נועה, בת 22, סטודנטית לאמנות בניו יורק. פרשמנית צעירה, ענייה ומבולבלת, עושה את צעדי הראשונים בתפוח הגדול.

ברוך הבא לקולג’

כשהגעתי לניו יורק, הכל היה נדמה כמו קלישאה.

המוניות הצהובות היקרות להחריד. ההליכה המהירה ברחובות שמאיצה את הצעדים שלי גם אם אין לי לאן ללכת. העגבניות הרכות מדי בשוק האיכרים, שעולות פי שלוש מהכתומות הנוצצות המדהימות בשוק לווינסקי. זרעי צ’יה, קייל, חטיפי גזרים קטנים באותו המדף בסופר עם סופגניות מזוגגות. וסופגניות מצופות שוקולד. וסופגניות מצופות קרם תות.

הקלישאות הגדולות ביותר חיכו לי בקולג’. טורים ארוכים ארוכים של נערים ונערות צעירים, בלונדיניים, מפוחדים, צמודים להוריהם. ידעתי למה לצפות, ובכל זאת, אני עדיין מופתעת מכמה שהם צעירים. את המסיבה הראשונה הרגשתי שראיתי כבר בסרט גרוע: בירה אסורה, מוזיקה גרועה, צעקות של חופש ראשון.

Brooklyn fallהקולג’ רחב ידיים, מדיף ניחוח של אריסטוקרטיה. הקפיטריה מדיפה ניחוח של שומן טרנס. העצים מתחילים להאדים בסתיו שנראה כאילו מישהו זייף אותו בפוטושופ, ואז הבנתי לראשונה שאף פעם לא ראיתי סתיו. התחלתי ללמוד להכיר מחדש מושגים ששמעתי כבר אלפי פעמים: midterm. fraternity. papers. רגע, מה זה בעצם B-?

הקלישאה האהובה עלי בינתיים היא מייקל, המרצה לספרות. נכון הטיפוס הזה, הפרופסור הצעיר עם השיער הפרוע, החולצה המקומטת, הזיפים הלא מגולחים? אז הוא. מייקל הוא התגלמותו של המורה ההיפסטר, שמתנהג מגניב, קשוח ולא מתאמץ כדי להתחבר עם הצעירים, אבל בעצם מבפנים הוא טופי רך ודביק, ואפשר כמעט להרגיש את התשוקה שלו למקצוע.

פעם אחת, זכורה במיוחד, נכנסתי לכיתה לצלילי “One of these Days” של פינק פלויד, שיר שאבא שלי לימד אותי לאהוב. התעלמתי מהצביטה הקטנה ונהנתי מהמוזיקה. מייקל פתח בדיון קבוצתי על פמיניזם, או על גזענות, או על דונלד טראמפ, או על שלושתם. התלמידים היו מנומנמים ועיניו התחננו לשותפים לשיחה, לשותפים לתשוקה. הרגשתי אשמה, אז השתתפתי שוב ושוב בדיון, כי אף אחד אחר לא, למרות שהאנגלית שלי שוברת שיניים ואני לא רוצה להתבלט. אני גם ככה כבר יותר מדי בולטת.

לפתע, בעודי באמצע משפט, המורה המגניב קפץ לחלון ומתרשם ממזג האוויר. זה כנראה ה-ADHD. הוא החליט לקחת אותנו לטיול בין הכיתות האחרות, משועמם מהדיון הקלישאתי שהוא עצמו יזם. מייקל הכניס חבורה של עשרים תלמידים מבולבלים לאחת הכיתות האחרות כשהיא באמצע שיעור, הניח קופסת עוגיות על שולחנו של המרצה, פרט על כמה קלידים של פסנתר ישן שעמד שם ויצא. הוא הוציא אותנו לאוויר הפתוח, להעביר את שאר השיעור על הדשא.

הרגשתי תמהיל של תדהמה וסיפוק גם יחד. האם חשבתי שאהיה פעם בסיטואציה כזאת? האם הסיטואציה הזאת היא לא בדיוק מה שדמיינתי? לא הצלחתי, ואני עדיין לא מצליחה, להשתחרר מהתחושה הזאת, שאני ניצבת בסרט. אולי זו האנגלית, אולי זו ניו יורק, אולי אלו סטיגמות או אולי הקלישאות האלו הן האמת. אבל אני מרגישה שהכל מוכר, סרט נע שתמיד ידעתי שינגן.

ואז מישהו מספר בדיחה שאת לא מבינה. או שאת מנסה להסביר את עצמך, ומגמגמת כל כך שאת לא מצליחה להשלים משפט. ואז הקלישאה לא משנה יותר. את אולי מכירה אותם, או חושבת שאת מכירה אותם, אבל הם לא מכירים אותך. המבט המבולבל כשאת משתמשת בסלנג הלא נכון. המבוכה כשאת לא יודעת איך להזמין את הקפה שלך. הדילמה שאת רואה בעיניים ההו-כה-פוליטיקלי-קורקטיות שלהם: “לתקן אותה? לא לתקן אותה? היא תיעלב?”

הזרות מרחפת ובעצם בעיניהם, את הקלישאה. קלישאה של מהגרת. והאחריות להפיג אותה היא עלי.

Brooklyn fall


תגיות:, , , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!