הבלוג של אורי גרשון

אורי גרשון

על אורי גרשון

בת 33, רקדנית, חיה בפאריז כבר 13 שנה, גרה ב15 מטר מרובע ומגיעה לארץ פעמיים בשנה. עזבתי כדי להפסיק למלצר ונשארתי כדי לא לחזור למלצר. לא מחבבת במיוחד את הצרפתים. השפה שלהם אף פעם לא משכה אותי. לא חושבת שפאריז היא עיר רומנטית. לבד, בלי משפחה שלי או משלי. מסיימת תואר שני במחול ורוקדת בלהקת תאטרון קבועה כבר שנים. תחת מנהל אמנותי מוסלמי, ממוצא טורקי, הכשרתי נגנים, זמרים, זמרי אופרה, שחקנים, רקדנים ומספרי סיפורים. עובדת בפרוייקטים עם אמנים צרפתים, קמבודים, אנגלים, איטלקים, טורקים, סינים, רוסים ויוונים.

בריחת המוחות האמנותיים מישראל

מעבר לזה שזול יותר לחיות וללמוד במדינות אחרות, ההכרות עם האחר היא זאת שבעצם משאירה לנו את טעם החוויה שאנחנו עוברים לגור בתוך תרבות שונה משלנו. הראייה, השמיעה, ההרחה, התפיסה, החשיבה והשפה, כולם מציבים לנו דרכי השראה בלתי-פוסקות, לאדם בכלל, ולאמן בפרט. מי שחווה חיים בחו"ל על בשרו יודע שההתמזגות עם תרבות זרה לא תמיד זורמת, לפעמים מקרטעת ולעתים קרובות יוצרת אי-הבנות. במה שקשור לתחום אמנות הבמה, בדרך כלל יוצא לך לעבוד בשיתוף עם אנשים מתרבויות שונות ומגוונות ואתה נוכח לראות שהתקשורת לפעמים זורמת יותר על הבמה מאשר בחיי היומיום.  אני מתעבת את הארוגנטיות והפסימיות הצרפתית, אבל ברגע שאנחנו חולקים את אותה מטרה, בזמן המופע, האופי התרבותי נעלם ונשארים רק בני אדם, כך לפחות אני רואה וחווה את זה. ברגע שנכנסנו למערכת אמני הבמה במדינה שבה עברנו לגור, אנחנו נטמעים דרך האמנות שלנו בתרבות הזרה.

אני, אורי גרשון, רקדנית, עובדת בין פאריז- טורקיה. Autonomie de l’acteur Ayn Seyir 2013

אני, אורי גרשון, רקדנית, עובדת בפאריז ובטורקיה. Autonomie de l’acteur Ayn Seyir 2013

לא פעם, פגשתי אמן במה ישראלי שמגיע לפאריז ויש לו המון שאלות, מצאתי את עצמי נותנת עצות ומכוונת אותו לאיזה משרד יש לגשת, איפה בתי הספר הנחשבים וכדומה. מאז שגיליתי את עולם הקבוצות בפייסבוק החלטתי לפתוח קבוצה שמחברת בין אמני הבמה הישראלים שגרים ברחבי העולם. אני מתארת לעצמי שכל ישראלי שמגיע לארץ חדשה יש לו את אותן שאלות אם זה בירוקרטיה, או סתם ליצור קשרים ויש גם את הסקרנות לדעת מה ישראלים אחרים יוצרים ברחבי העולם ואיך הם מתמודדים עם המקצוע במדינות זרות.  בקבוצה, אשמח שיתחיל דיאלוג תוסס בין אמני במה ישראלים. שזה יהיה מקום בו ניתן לחפש שותפים לעשייה. שאלות שמגיעות מאותם ישראלים שרוצים להיות ה"באים בתור" ולעבוד בארץ זרה יתקבלו בחום.

כאמנית במה, אני מאמינה שיש דברים שאנחנו רואים וחווים קצת אחרת כשגרים ועובדים במדינה ותרבות זרה.

דורית וינטל, כוראוגרפית ורקדנית, עובדת באירופה ובדרום קוריאה. התמונה ממופע כוראוגרפיה שלה בסאול, קוריאה. Masters of the Village, K-ARTS Production, Seoul,  by Dorit Weintal, Faido Dam Company, 2013

דורית וינטל, כוראוגרפית ורקדנית, עובדת באירופה ובדרום קוריאה. התמונה ממופע כוראוגרפיה שלה בסאול, קוריאה.
Masters of the Village, K-ARTS Production, Seoul
by Dorit Weintal, Faido Dam Company, 2013

מה קורה לסטטוס שלנו כאמנים כשאנחנו עוברים לחיות  בחו"ל ?

בישראל, המושג חו"ל מעלה קונוטציות למקום רחוק, לפעמים אפילו מנותק, יעד תיירות לחופשה שלנו, יעד נחשק להרוויח הרבה כסף, "הוליווד" אחד גדול, מקום שמביא הצלחה וזוהר. כמובן שהמציאות קצת שונה. סטטוס האמנים בחו"ל, אחרי בירוקרטיה של חודשים על גבי חודשים, מסתכם ב"ויזת אמן" או סטטוס אחר ייחודי שמקנה לנו שהות במדינה הזרה ובחלק מהמקרים גם כלכלה יותר נוחה.

אם ניקח את צרפת כדוגמא, סטטוס האמנים נקשר לאבטלה לאמני במה וניקרא "אנטרמיטנס דה ספקטקלה" (Intermittent du spectacle), זה לא נשמע מאוד "זוהר" כשמתייחסים לזה במונחים האלו אבל על זה חיים רוב האמנים, גם המצליחים ביותר. אפילו ג'ראר דפארדיה, השחקן הקולנוע הצרפתי המפורסם, עשה סנסציה בעיתונות על זה שבמקביל למיליונים שקיבל על כל סרט, עדיין מצא דרכים לגעת בדמי האבטלה האלו פעם בחודש.

אמיר שפילמן, מלחין. עובד בין בגרמניה ובארה"ב. Photo credit: Musikfestival Heidelberger Frühling

אמיר שפילמן, מלחין. עובד בין בגרמניה ובארה"ב. Photo credit: Musikfestival Heidelberger Frühling

מנקודת המבט שלי, הסיפור בלעבוד באמנות במדינה אחרת מסתכם במציאת יותר דלתות שנפתחות למקצוע, מכאן הכנסה כלכלית יותר בטוחה ובנוסף לכך גם קהל יותר מגוון. חלק יקראו לזה – "להצליח בגדול", מבחינתי, המונח מוגזם.

בישראל, כאמנים ישראלים שגרים ועובדים בארץ זרה, אנחנו משרתים את הקונוטציה האקזוטית של היותנו מחוץ לתרבות הישראלית. אנחנו מקבלים לא מעט הכרה במדינת ישראל על עבודתינו אך ורק משום שיצאנו "החוצה". אבל זה ברור לכולנו שהאקזוטיות הזאת לא מבטיחה לנו תקציב עבודה בארץ, אלא אולי רק כמה כתבות בעיתונים. הפרדוקס הוא שלא פעם נתקלתי בשם של אמן במה ישראלי שגר במדינה אחרת, כאשר הוא מופיע בישראל תחת השם של המדינה בה הוא גר. בסופו של דבר, נטישת הנוף התרבותי של ישראל הפכה אותנו לשגרירים של הארץ הזרה ועל אחת כמה וכמה שגרירי האמנים הזרים הסלבריטאים שעם חלקם זכינו לעבוד.

בדומה למדען ש"ברח" עם מוחו המבריק מחיפה לארה"ב, רקדן מיומן "יברח" מתל אביב לברלין. שניהם מקבלים לגטימציה מקצועית לעזוב את הארץ למען התפתחות המקצוע. העזיבה נעשית, בדרך כלל, תחת התנאי הבלתי נמנע שיש לייבא את הידע שצברנו לארץ בשלב מאוחר יותר! אבל זה כבר נושא אחר…השוני בין המדען לאמן נח על זה שבניגוד למדענים את האמנים לא סופרים בסטטיסטיקות ההגירה.  האם האמנים בורחים מישראל כדי לשרת את תדמית המצליחים בחו"ל, או כי נמאס להם לעבוד בשלוש עבודות במקביל ובזמן הפנוי לעסוק באמנות? שניהם יכולים להיות רלוונטים. מה שבטוח הוא שלא מטפחים בארץ אמנות במידה מספקת והבריחה "החוצה" היא על גבול של "בעיטה בטוסיק". בסופו של דבר, רבים מאיתנו לא חוזרים. גם אם לא רואים בנו "מוחות מדינת ישראל", ה"מוחות האמנותיים" שלנו כרגע משרתים מדינות אחרות ומטפחים נופים תרבותיים אחרים. זה נזק מצטבר לתרבות במדינת ישראל.


תגיות:, , , , , , , , ,



תגובה אחת ל - “בריחת המוחות האמנותיים מישראל”

  1. יאיר #

    למה נזק מצטבר לתרבות בישראל? התרבות בישראל מתעצבת גם בלעדינו, על ידי מי שנשאר. האמנים שעדיין עובדים בארץ נהנים אולי מהעובדה שיש הרבה קולגות שלהם שהחליטו לפנות את הספירה התל-אביבית לטובת ברלין, לונדון או השד יודע מה. הם מנהלים חיים של אמנים תל-אביבים ומצליחים בחיים לא פחות.

    3 באוקטובר 2014 ב - 0:45 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!