טריידנטיטי

ענת זיו

על ענת זיו

ענת היא פסיכותיראפיסטית (תראפיה באמצעות אמנויות, טיפול משפחתי וייעוץ) , יזמית, כותבת, ופעילה בקהילה הישראלית בניו-יורק. חוותה מעברים הלוך ושוב (ישראל-ארצות-הברית-ישראל-ארצות-הברית). מנחת קבוצות נשים הקשורות במעברים, שותפה להנחיית הבוקסרפינג (יוזמה ישראלית של רז ספקטור) בברגן קאונטי ניו-ג'רסי.

בשבילי המוסיקה והמעברים

יושבת בחזרה הפתוחה של התזמורת הפילהרמונית באולם הקונצרטים של הלינקולן סנטר במרכז מנהטן, מאזינה לאחדים מטובי הנגנים בעולם.

הצלילים הנפלאים של הקונצרטו מספר אחד בסי מזור של בטהובן שוטפים את האולם. המוסיקה סוחפת אותי בצליליה ומחשבותיי נודדות. 

המעברים בין קטעי היצירה מובילים אותי מבלי משים לסקירה וירטואלית של תחילת חיינו אחרי המעבר מישראל לאמריקה.  מעבר בין יבשות, תרבויות, שפות ומנטאליות. מעבר של זמן ומקום.

המוסיקה מערבלת את חושי. ריחות, תחושות ומראות עולים בערבובייה.  ריחה הטרי של האדמה התחוחה אחרי הגשם הראשון בהרי הכרמל, תחושת החול החמים  והמלטף בחוף דור,  בריכות הדגים של מעגן מיכאל עם שקיעת החמה והססגוניות של מרבדי הכלניות והרקפות ביערות מנשה.

אני שואלת את עצמי "למה כאן ועכשו?"

"למה הצלילים לוקחים אותי לנופי הארץ כשאני נמצאת מצידו השני של האוקיינוס, רחוקה אלפי מילין?"

בלי הכנה מוקדמת, המעבר הראשון ביצירה משיא אותי ישירות לימינו הראשונים ביבשת בגדולה. צעירה בשנות העשרים עם בעלי ובננו הבכור בן השלוש שלא דיבר ולו מילה אחת באנגלית. הגענו לקליפורניה למטרת לימודים, עם סקרנות, שמחה של התחדשות ואופטימיות.

16508745_10208692537414090_7016342933907813702_nלכאורה, נחיתה רכה. הכל אמור להיות יחסית קל ופשוט. האוניברסיטה "מחבקת", דואגת לסטודנטים הזרים ומשפחותיהם, מספקת מעונות טובים פי כמה מהדירה בה גרנו בארץ וכל הסובבים אותנו חולקים סיטואציה דומה בהיותם רחוקים ממדינות המוצא והמשפחה המורחבת. כולם מחפשים חיבור ושותפים לרצון להרגיש שייכים.

למרות כל הטוב שנפל בחלקנו, נוכחנו לדעת שהמציאות החדשה שלפנינו מורכבת מהמצופה ואנחנו בתחילתו של מסע הדורש התמודדות, סבלנות ולמידה .

האנגלית שלנו, התגלתה כלא יותר מבסיסית. כל שיחת טלפון עם דוברי אנגלית גרמה לנו להזעה מוגברת ומתח מחשש שלא נבין מה שייאמר, אם בגלל המבטא שעדיין היה זר לנו, מהירות ושטף הדיבור או שמוש במילים לא מוכרות.

בננו, ילד נעים הליכות, שדיבר עברית שוטפת ויכול היה לבטא את כל מבוקשו בעברית, הכריז בחוזרו מהגן שרוצה היה להכות את כל דוברי האנגלית. משאלה שנבעה מהתסכול בחוסר היכולת לבטא את עצמו בדברים הבסיסיים ביותר. הדיעה הרווחת שילדים מתאקלמים במהירות הבזק נתפסה פתאום כאגדה או כנחלתם של האחרים.

 קושי אחר איתו התמודדנו בשנים הראשונות של המעבר היה הכרת הקודים התרבותיים המקומיים. כמי שהיתה מורגלת בלהקיש על דלת ביתם של חברים או שכנים בספונטאניות, לא ידעתי שבאמריקה זו התנהגות לא מקובלת. למדתי זאת על בשרי כשהבאנו מתנת יום הולדת לבנם של שכנינו כיומיים אחרי מועד יום ההולדת כשנבצר מאיתנו להגיע למסיבה ביום החגיגה. הדלת נפתחה בהיסוס כדי סדק צר, באנגלית רצוצה מלווה בחיוך, הסברנו שבאנו לאחל מזל טוב ולתת מתנת יום הולדת.  המתנה נלקחה, תודה קפואה נאמרה והדלת נסגרה. נותרתי המומה, חושבת לעצמי שאני במקום האם של ילד יום ההולדת, הייתי ישר מזמינה את הבאים להכנס ומציעה כיבוד ושתייה גם אם היה זה הזמן הכי פחות נוח שמישהו יצוץ על סף דלתי.

בדיעבד, הבנתי שלא נהוג לבוא למשפחה אמריקאית בלי לקבוע מראש וכמי שהגיעה למקום חדש, אני צריכה להיות יותר קשובה ורגישה וללמוד את מנהגי המקום. יחד עם ההבנה הזו באה ההארה שבעצם בתוך כל קושי טמונה הזדמנות. במקרה הזה הזדמנות להכיר תרבויות שונות ולהבין ששונה משמעו אחר ולא בהכרח טוב או רע.           

צלילי התזמורת מתגברים ומרמזים על כך שהקונצ'רטו עומד להסתיים.  למרות שאני עדיין במסע שלי במשעולי המעבר אני מגיעה להכרה שהיציאה "מאיזור הנוחות" וחווית המעבר עצבו אותי ונשזרו בחיי האישיים והמקצועיים. יחד עם זאת אני חלק מהמולדת והיא חלק ממני.

מחיאות הכפיים של קהל המאזינים באולם החזירו אותי באחת אל אולם הקונצרטים ספון העץ, שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי.

 


תגיות:, , , , , , , , , , , ,



8 תגובות ל - “בשבילי המוסיקה והמעברים”

  1. ענת ברייר #

    ענת, כתבת כל כך יפה. הפלגתי בין מילותייך וחשתי כל מילה. כמי שחוותה מעבר, חשתי שאת מדברת מגרוני ומתארת במדויק את מחשבותי…
    תודה ששיתפת!

    12 בפברואר 2018 ב - 22:58 הגב
    • ענת זיו
      ענת זיו #

      תודה ענת.

      12 בפברואר 2018 ב - 23:35 הגב
  2. נעמי יפהר #

    תודה ענת ששיתפת ותאורייך נכנסים ללב. אכן ההתחלות לא קלות ולמרות הקשיים יש התלהבות עצומה לגלות עולם חדש. ולמרות ההסתגלות והשנים שחולפות אני מזדהה איתך עם הגעגועים למולדת. זה כנראה לא עובר….

    21 בפברואר 2018 ב - 20:03 הגב
    • ענת זיו
      ענת זיו #

      לחיות בין שני עולמות מורכב אך אין ספק מעניין ומרגש.

      27 בפברואר 2018 ב - 2:14 הגב
  3. נעמי בריקמן #

    כל כך יפה ענת. תיארת בדיוק רב ובעדינות את חווית ההגירה והשובל הרגשי שהיא מותירה אחריה.
    אהבתי במיוחד את המעברים בין המחשבות לבין הקונצרט.

    23 בפברואר 2018 ב - 15:26 הגב
    • ענת זיו
      ענת זיו #

      תודה נעמי :).

      23 בפברואר 2018 ב - 15:59 הגב
  4. דליה צ #

    נהנתי לקרוא. מקווה שיהיו עוד קטעים שמספרים על החוויות והנתונות שלך ענת. תודה

    26 בפברואר 2018 ב - 18:37 הגב
  5. ענת פיינברג #

    ענתי, כתבת מקסים! הרגשתי שאני יושבת בכסא לידך:) הפעלת את כל החושים. והכל היה שם,געגוע ועצב לצד שימחה והוקרת תודה. מרגש!

    27 בפברואר 2018 ב - 1:57 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!