מיצפטל והבלוג הראשון

שרית רון

על שרית רון

אני חיה על התפר של נהר ההדסון, נוסעת הלוך ושוב כשהנהר לצידי. בעבר הייתי סוכנת רילוקיישן במזרח ומערב ארה״ב, מורה, בעלת עסק, מנהלת משלחות ובונת קהילות. תמיד כתבתי לעצמי.

הביתה

בשעה שאני כותבת, סימבה הכלב נח כאן לידי, אוזנו ממש מתחת לוונטה של האוויר הקריר (סופסוף התחמם בחוץ) והשערות הקטנות של פרוותו הרכה רועדות קצת ברוח הקרירה שמתנשבת לה. לסימבה יש דאגות צרות ומתוזמנות היטב: בבוקר הוא רוצה החוצה; מיד לאחר מכן הוא רוצה לאכול, עדיפות לקרקרים האלה בטעם סלמון; בשעה שאני עובדת (כמו חמור) הוא נהנה מרביצה נעימה על הספה. להפסקת צהריים ינשנש קצת שטיח, אם אפשר ההוא מהשירותים אבל יכול להיות שסגרו לו את הדלת… ואז חזרה לטקס הבוקר: יציאה, אכילה, רביצה ובידור ערב. בידור הערב כולל כדרור טניס, ריצה הלוך ושוב בעקבות חיית מחמד פרוותית ומרוטה ונסיון לקטוף את השמיכה מעל כל מי שמאיים להתפרקד על הספה. שלו!IMG_3438

לסימבה אין דאגות מעבר או רילוקיישן, מה שישתנה אם וכאשר נאלץ לסגור אותו בכלוב ולהעביר אותו איתנו, בבטן המטוס, הביתה. כי בשבילו, ׳הביתה׳ הוא איפה שאנחנו. וכדאי שהספה (שלו) תעבור ללא פגע.

בשבילי המצב אולי קצת שונה. הביתה היה בחיפה ואחר כך באל סלבדור ואז בערים שונות בקליפורניה, בניו ג׳רזי ואפילו היו כמה בדיקות לגבי מעבר-בקטנה למנהטן השכנה.
כשאני חושבת על ׳הביתה לישראל׳ המרחקים מתגמדים ואינני יודעת אם רק חיפה תרגיש כמו בית או שמא כל ישראל. ואם כך אז מה עם תל אביב? יש שם אולי יותר עבודה..; או הרצליה – מקום טוב באמצע; אולי ירושלים? תמיד רציתי לגור קצת בירושלים, לחוות יהודה עמיחי עד הסוף…; ואם מדברים על ׳תמיד רציתי׳, אז מה עם בית במושב? אולי באלוני אבא, קרוב לאירוסים…. נשמע קצת כמו חנות ממתקים לא?

אז איך מייצרים הרגשת בית?
1.  רוקני את הקופסאות וסלקי מהעין כמה שיותר מהר. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
2.  תמונות על הקיר, שטיח, ספה וטלויזיה נותנים הרגשת ׳הכל כרגיל׳. בסדר הפוך כמובן.
3.  מסגרות יוצרות רוטינה. רוטינה יוצרת בטחון. בתי ספר, חוגים, שעורי עזר, ארוחות שישי, איזשהו טקס שבת בבוקר/שלישי אחר הצהריים/לא משנה מה העיקר שתכריזי על זה כ׳דבר שלנו׳, צרי לך מסורת.
4.  מנסרה פוזיטיבית – הדוד התקלקל? זו הזדמנות להכיר את בעלי המלאכה המומלצים באזור. לא יודעת איפה מוצאים את המקלות קינמון האורגניים ממדגסקר? זו הזדמנות להתיידד עם השכנים, מי יודע- אולי עוד תצאי עם המלצה לווטרינר? תקועה שעה בפקק בדרך לראיון חשוב – זמן נהדר לתרגל את הדרכים השונות להתרגעות שנתנה לך הקואוצ׳רית ההיא… איך קוראים לה?
5.  אוכל ביתי. בין אם הוא מבושל על ידך, מגיע מסבתא או שקנית במסעדת ׳מאמא׳, אוכל ביתי יציל מכל צרה.
6.  לתרום לאחרים, להתנדב ולהשתתף במשהו שנותן למישהו אחר חוץ מכם.
7.  מיצאי לך תחביב, חבורה, בית קפה ׳שלכם׳, מסלול הליכה, משהו. עשי לכם טקס קבוע.
8.  להפסיק לנקות. שיהיה קצת מלוכלך. מן הרגשת אנו באנו והתפרקדנו שכזאת.

טוב, ברור שזו עצה שאני לא מקיימת כי אצלי חברים, אצלי אפשר לאכול מהריצפה (כל עוד סימבה לא מרח עליה משהו).

והנה החלק שעוד לא הגעתי אליו, כך שכדאי ואף רצוי לקרוא את הפוסט הזה מלמטה למעלה, בrewind. גם כי הקולות הרבה יותר מצחיקים וגם כי זה יותר מעשי.IMG_3385

אתם לפני מעבר? הנה המניואל:
1.  לתכנן, לתכנן מראש. הכל ישתנה ויהיו כמה דברים שיזוזו לרווחה וכמה דברים שיזוזו לסתימה אבל התכנון, במקרה שלי, מרגיע. תכנון מראש מאפשר להתמודד עם הצפוי. עם הבלתי צפוי כבר נאלץ להתמודד בין אם רצינו או לא. ככה לפחות נתמודד עם חלק בנוחות.
2.  מידע זה כוח. אחרי ויקיליק לא צריך להסביר.
3.  מידע מקדים עדיף. אספו כל פיסה. וגם ע״ע #2
4.  עשי לך רשת – אין כמו רשת ארוגה היטב של משפחה וחברים, בייחוד אלו שרוצים באמת לעזור לך, שכן חלק מהעצות תורמות יותר למייעץ ופחות למיועץ. אז איך שמגיעים, כדאי להשקיע בכל קרוב רחוק, חבר פייס ומכרים. הם אלו שיתמכו, יספקו מידע יעיל ואפילו יעזרו פיזית (סחיבה, ילדים, התקנת מדפים)
5.  שיום ומירקור כל קופסא יצילו מרוע הגזירה.
6.  ואם כבר ביום הדין עסקינן, קחי נשימה עמוקה, עצמי עיניים, דמייני ספא ליד הים ונשמי. שמעי את פכפוך הגלים ונשמי. הרגישי את אצבעותיך בחול ונשמי. פקחי עיניים, תני מבט מבין בפקיד, חייכי ואמרי: ׳אז מה נשמע?׳

לא יודעת אם אני עוברת. אולי הלהיטות להתחיל מחדש (שוב. ושוב) התעמעמה קצת. אולי אמצא איזו מנורת שמן קטנה עם ג׳יני לפני המעבר הבא ואולי ליעד הזה, שנקרא ׳הביתה׳ כבר הגעתי.

IMG_0140


תגיות:, , , , , , , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!