בולטימורית בערבון מוגבל

יונית צוק

על יונית צוק

מאשה שעובדת במשרה מלאה, הפכתי ברילוקישן לאמא שלא עובדת. מהרגע שפגשתי את הבעל ידעתי שנטוס מתישהו לאמריקה בגין תת התמחות ועדיין, לעולם אי אפשר להיות באמת מוכנים לאותו רגע שבו נוחתים במדינה זרה. החלטה לא פשוטה, אבל הכי נכונה שעשינו. הוא כבר רוצה לחזור לארץ, אני עוד לא. הרילוקיישן הוא תקופה של רכבת הרים. ועדיין, עם כל העליות והמורדות, אנשים אוהבים רכבת הרים, לא?

הדברים שלא מספרים על רילו

פוסט זה מוקדש לאייל, שביקש ממני, מפורשות, שאכתוב על הקשיים.

אחחחחח אייל, אייל, לו רק הית מכיר אותי לעומק, הית יודע, שאצלנו בפולניה, לא מספרים על הקשיים. אלא, שמים חיוך, מקסימום קצת נעלמים מתחת לפוך ומחכים שהקושי יעבור.
ואם הוא לא עובר, אז מתנחמים באיזו פרוסה של עוגה, או שוקולד, או סתם מתקשרים לחברה ורבים איתה, ככה, כדי שיהיה על מה להתלונן – רק לא על הקשיים.

אבל. הנה. ביקשת לפתוח את תיבת הפנדורה. שים קסדה ותקרא. אה, תזמין את אשתך ואת הילדים. כי רילו זה לא פיקניק, לפחות לא בהתחלה.

sign3

 

אחלק את הקשיים למספר חלקים:

1. הקושי בארץ, טרום הטיסה
2. הקושי בחודש הראשון
3.הקושי בשגרה
4. הקושי עם החזרה לארץ

לא על כל הקשיים אני אדע לפרט, אבל אני אלנקק לפוסטים רלוונטים בנושא.

לפני שאחחיל לייבב פה, ולמנות את הקשיים. אומר דבר אחד – אמריקה יפה. פריז מדהימה. הודו שמעתי שהיא חבל על הזמן, יש כאלו שטוענים שאפילו אנדורה יש בה קסם מיוחד. אז כפי שאפשר לקרא – אנשים, בסופו של דבר, עוברים את הקשיים האלה. יש שיטות לעשות זאת, ויש אנשים שאפשר להתיעץ עימם. ואז פשוט עושים את זה. ונהנים.

house3

הקושי בארץ, טרום הטיסה:

1. ההכנות לחו"ל מאוד מלחיצות. ובנוסף ללחץ, לכל אחד יש מה להגיד. צריך לקחת הכל בהומור, ומה שאי אפשר לקחת בהומור – צריך פשוט לסנן. אין ברירה. או כמו שחברה לפורום של רילו טוענת "חמותי משגעת אותי, ועושה לי ריגשי, אני לא יודעת איך אני אעבור את החודש וחצי שיש לי איתם בדירה (רוב הרילוקיישנרס עוברים לגור אצל הסבא והסבתא לפני הטיסה)" .
הרבה פרמטרים בונים את הלחץ: הבירוקרטיה המגעילה שיש לסדר בארץ (רשימות- תכינו רשימות),אריזת הבית שגורם לבלבול כל כך גדול, עזיבת מקום העבודה הבטוח לעבר הלא נודע, הידיעה שהמלווה לא תמיד מסודרת מבחינת עבודה ויש לתמוך בה (או בו), הלחץ בנוגע להתאקלמות הילדים במסגרות השונות, ומה אם הילדים לא ישולבו במסגרות כי זה נורא יקר, זה רק מלחיץ עוד יותר. ואם נוסעים לארץ זרה, שהשפה היא שונה וקשה, זה בכלל מוסיף קיסם למדורה.  ואז מגיעות הפרידות מהחברים, המשפחה, החבר'ה בעבודה, השכנים וכו' וכו'. ולכולם יש מה להגיד, ומה להעיר, ומנסים לקבוע עוד פגישה ועוד חיבוק ועוד עצה ו – דיייייייייייייייייייייייייייייי. אוף. שהטיסה כבר תגיע, לא אכפת מהפחדים והחששות, התקופה הזאת של אי הודאות לקראת העתיד הלא נודע היא קשה. צריך המון אויר. המון.

DSC_1554

2. ריבים – חלק מהלחצים יוצאים החוצה בצורה של ריבים. אתה איתה, היא עם הילדים, הילדים איתך. תחשוב על זה בתור תקופה ארוכה של תסמונת טרום וסתית. ומה שאתה צריך לעשות ידידי זה להכיל. הרי, היא נוסעת אחריך. היא יכולה להאשים אותך בהרבה דברים כמו : "אתה תוקע לי את החיים", "בגללך התפטרתי ואיבדתי יכולת קידום משמעותית", "אתה אשם בכל הקשיים של המשפחה שלנו", "מי צריך את השטות הזאת?, אתה והחלומות שלך", "אמריקה זה החלום שלך ולא שלי", "אני עושה את זה בשבילך" ועוד ועוד ועוד.  עצה שנתנו לבעלה של חברה, פה באמריקה  :"תדאג שלאשתך יהיה טוב, ולך יהיה טוב". קח את העצה הזאת בשתי ידיים. ואת , יקירתי, אל נא תטמני ראשך בחול. היי פעילה. הבטיחי לעצמך ולו שלא תוציאי משפטים כפויי טובה כאלו מהפה. את יכולה לחשוב עליהם, זה בסדר. אבל אלו הם משפטים מקטינים. אם לא הית רוצה באמת, לא הית נוסעת. (מכירה זוג רופאים חברים שלנו, שהאשה נשארת לתת התמחות בארץ, עם הבנות,  והבעל נוסע לתת התמחות בקנדה לשנה – האם הית מוכנה לשלם את המחיר שהם משלמים?). המשפט שאצלנו עובד הוא "אנחנו ביחד ברילו הזה. הוא טוב בשבילנו, כי התפתחות של צד אחד היא התפתחות של שנינו. אנחנו אחד בשביל השני". רוצים לפרק את העצבים והלחץ? תעשו סקס, תרוצו בפארק, תעשו כביסה, כלים, קניות, תריבו – אבל תדעו גם להשלים. יקירה – תורידי את חמשת המפתחות לרילוקיישן של  אסנת בר יוסף – זה יכין אותך מצוין להמשך. אל תגידי שטויות, אם את לא רוצה לקרא עכשיו, שמרי לך העתק, אני מבטיחה לך שתפתחי אותו שוב כשתהיי שם.

look

3. מגורים – בדרך כלל, הרילוקיישנרס יגורו אצל ההורים של אחד מבני הזוג לפני הטיסה. יש כאלו שעושים את זה לתקופה ארוכה, ויש כאלה לתקופה קצרה. זאת התקופה שבה אתם בעצם נבחנים. מה נראה לכם? שבמקום שאליו אתם נוסעים יהיה כל כך קל בהתחלה? אם התקופה של המגורים המשותפים קשה לכם, תעבדו על זה! תאמינו לי, זה רק יחזק אתכם לעתיד שיבוא. אה, תנצלו את זה לביביסיטינג על הילדים. תשאירו אותם אצל השותפים החדשים שלכם לדירה, וצאו לוויקנד לפני הנסיעה. רק אתם. כי עד שתמצאו ביביסיטרית אמינה במקום החדש, יקח קצת זמן, אולי אפילו יותר מקצת.

4. בירוקרטיה – היו חזקים ידידי. אתם יודעים כמה קשה להתנתק מהכבלים, הסלולר, הביטוחים, מכירת החפצים, ביטול הוראות קבע, ארנונה, עיריה, אגרת טלויזיה, חברת חשמל, מילואים, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הפנים, פיצוים, תגמולים וכו? אני חשבתי שהינו מסודרים, לצערי השארנו קצוות, שעדיין, ההורים שלי עומלים עליהם, בעודנו פה. השאירו יפוי כח למישהו בארץ (הסנג'ר), חתום על ידי נוטריון כמובן, ואל תשכחו להשאיר אצל הפקידה בבנק את הפרטים שלהם, כי כשהם יצטרכו להפקיד צ'ק על שמכם, שלא תטרטר אותם לשווא. (הי, אם יש פה נציג של סניף 125 ברמת השרון, אני אשמח שתבטלו כבר את עמלת הסמס שאני מנסה מזה חמשה חודשים לבטל! אין לי יותר סלולר ישראלי, וחבל לי על 11 ש"ח שנזרקים כל חודש. תודה. ולא, אל תתקשרו אלי בשתיים בבוקר, אני ישנה, ולא, אני לא מוכנה לחכות שעה וחצי על הקו בזמן ישראל כדי לדבר עם פקידה מהסניף שלי).

בתוקפה שאנחנו טסנו,  היה הפחד הזה, שכל רגע תפרוץ מלחמה, ויקראו לנו למילואים, ואז כל הענין הזה עם הרילו ילך קקה…טוב יאללה. בואו נטוס כבר מפה, יותר מדי קשיים פה בארץ.

עצה: אני הלכתי לעשות משהו טוב לעצמי יום לפני הטיסה, הלכתי לספר שלי. זאת התראפיה שלי. תמצאו משהו, שהוא רק שלכם אישי, שעושה לכם טוב, ותהנו ממנו רגע לפני הטיסה.

path

 הקושי בחודש הראשון:

1. אם אתם מגיעים למקום קר – תשדלו להגיע לא בחורף. גם ככה השוק של החודש הראשון הוא כמעט בלתי נתפס, אז עוד בחורף, בתנאי מזג אויר שאליו אנחנו לא מורגלים – ביג מיסטק. זה רק יגרום לכם להשתבלל בבית, כי השלג, נו, מי המשוגע שיצא בשלג. (אל תענו לי "מה, אבל בכל מקום יש חימום" גם אני אמרתי את זה לעצמי בטיסה, אבל כשהגעתי לפה. פאק גם בחימום היה לי קר).

2

2. החודש הראשון חורג מגבולות טבלת התקציב – הכל יש לקנות פה, אז למה להביא מכולה? כי יש לכם את הדברים כבר בבית. ואם החברה משלמת אדרבא, מקסימום תמכרו ביארד סייל או תעיפו קיבינימאט ותתחדשו. אין כמו הרהיטים של הבית, כדי להרגיש בבית. אנחנו הגענו בלי ריהוט ובלי מכולה. 4 מזוודות, 2 עגלות, כסא בטיחות לילדה וסלקל לתינוקת. זהו. ביקרנו את סניף איקאה הקרוב לבית ביום השני לנחיתנו, וביום השלישי כבר נכנסנו ל"בית" החדש. לרהט חצי בית (חצי בית קנינו יד שתיים מראש) זה יקר. מאוד. לא. אמריקה לא זולה, כשאין כסף.

3.ילדים זה שמחה ועצב- לא רק שאתם בשוק, גם הילדים בשוק. על זה נכתב הרבה. אצלנו זה התבטא בהתקפי זעם אצל הפעוטה בת השלוש וחצי. אצל חברה אחרת זה התבטא בבלבול של הילדה וירידה מהאוטובוס של בית הספר בתחנה אחרת. תארו לעצמכם באיזה לחץ אותה אמא היתה, כשהיא ראתה שהילדה שלה פשוט לא יורדת בתחנה, ואינה נמצאת על האוטובוס. (לסיפור היה סוף טוב – תציידו את הילדים שלכם בפתקים עם הכתובת שלכם ועם הטלפון שלכם ועם הודעה שהם לא מדברים אנגלית). חברה אחרת מספרת שהיא שמה את הילדה בבית ספר ציבורי (יותר זול מבית ספר פרטי), והילדה היתה כל כך אומללה, שבסופו של דבר הכניסה אותה לבית ספר פרטי יהודי, ועדיין השפה מהווה קושי נוראי. התאקלמות של הילדים במסגרות זה לא פשוט בכלל, ובנוסף, הילדים הם המראות שלכם. אם לכם יהיה רע – הם יוציאו את זה בריבית דריבית.

DSC_9678

4. רכישת שפה וחברים – אז יש לכם אנגלית מצוחצחת? באמת? תחשבו שוב. אתם יודעים כמה פעמים אני צריכה לאיית את השם שלי עד שבסטארבקס יכתבו אותו טוב על כוס הקפה? פאק איט, בינתיים החלטתי פשוט לאנגלז אותו. ומה עם הילדים? הם יודעים את השפה? אמא שלי, בהיותה אשה חכמה מאוד ובעלת נסיון ברילו, קנתה לבנות דיוידי שמלמד אנגלית. אני , בהיותי נאיבית, טענתי ש"הי, תמר נורא חכמה, היא תקלוט תוך שניה את השפה". אז נכון, אחרי 5 חודשים באמריקה היא יודעת לספור, ועוד כמה מילים בודדות, אבל אם היתי מלמדת אותה אנגלית לפני הנסיעה שלנו, היא היתה יכולה להסתדר חברתית הרבה יותר טוב. חשבתי שהיא תסתדר נפלא עם הילדה החמודה הישראלית היחידה בכיתה שלה. אך אבוי, לצערי ולצער אמה היקרה (שהיא חברתי היקרה שמעבירה איתי את הבקרים בקפה ובשיחות נפש) הבנות שלנו פשוט ל-א מסתדרות. פשוט לא.  אז הורדתי לה אפליקציות ללימוד אנגלית באייפד, וסבתא שלחה עוד דיוידי שמלמד אנגלית, וגם תגברתי אותה בשני שיעורים בשבוע עם המורה שלה, שתלמד אותה אנגלית באופן פרטי. ניכרת השתפרות, אבל חבל שלא עשינו את זה קודם. ואני חשבתי, שאם אקריא לה ספרים שמדברים על רילו יתן לנו את פתרון הקסם. מסתבר שלא רק, צריך גם וגם.

5

5. הבעל הולך לעבוד (או האשה, תלוי בזכות מי הגעתם) – ואז מה? איפה זה שם את המלווה? פאק, היא (נניח שזאת היא לשם הסיפור) תקועה עם כל מה שנשאר. האריזות, הבירוקרטיה, הסידורים, הילדים, האוכל, הנסיעות, הביטוחים, הי, רגע , לא היינו בסיפור הזה בארץ? מה? זה לא נגמר ונשאר בישראל? אויש עבדו עליה, מסכנה. והיא בטח רוצה להתקשר לאמא שלה לבכות או לאחותה להתלונן, אבל שיט, עכשיו 2 בבוקר בישראל בגלל הפרשי השעות, ואז היא מרגישה לבד. אבודה ובודדה. ובעיקר בעיקר זרה. האשה גם מרגישה חסרת טעם, כי הבעל הולך לעבוד, והיא כבר לא. כל מה שהיא הכירה השתנה, ואין כל כך מידע לגבי העתיד שלה, מתי הוא צפוי להיות כמו העבר. אם בכלל. איזה בלאגן. וגם הבעל שלה חוזר מהעבודה כל כך מאוחר, וכל כך עיף – הלוווווווו מה אתה כל כך עיף? אתה הית עם הילדים בבית? בסידורים? הכנת אוכל או כביסה, או סידרת את הדברים בבית? אולי תתן לי חמש דקות מנוחה לפני שאני בורחת!! עיף! חצוף. (וכעת זה הרגע שמתחילות ההאשמות ההדדיות, אבל, מכיוון וקראתם את סעיף 2 בשלב הקודם, אתם כבר יודעים שאין מקום להאשמות. לכי תתקעי מאפין או תרוצי בחדר כושר, הדברים יסתדרו, אני מבטיחה).

food

6. הבעל הולך לעבוד (או האשה, תלוי בזכות מי הדעתם) – ואז מה? הוא צריך להוכיח את עצמו מחדש, מקום חדש, שוב הוא במבחן, והמבחנות לא באותו גודל כמו שהוא רגיל בארץ, או המיקום של שולחן הניתחים בזוית כל כך משונה, שהוא צריך להתרגל להכל מחדש, ואולי אפילו ישנה אופציה שהוא קיבל איזה מחשב מצ'וקמק שבקושי עובד, עם מלא ססמאות וכל מה שהוא מצטער עליו זה למה הוא לא הביא את המק החדש במכולה. ואם הוא לא יצליח להוכיח את עצמו? ואם יגידו לו עוד חודש "אתה יודע מה, מצטערים, לא מתאים, תחזור לחור שממנו באת", איך הוא יסתכל לאשתו בעיניים? ואולי הוא עשה טעות שהוא סחב את כל המשפחה שלו לפה? איזה בזבוז של זמן אנרגיה וכסף. ראבאק. ואשתו כל כך עצובה, והוא לא יודע מה לעשות איתה, והילדים מטפסים על הקירות ומבולבלים. למה היתי צריך את זה בכלל. שיט, ישיבה נוספת, אני חיב להתרכז, אני גם ככה מבין רק חצי ממה שהם אומרים כי המבטא שלהם כל כך מוזר.

DSC_2025

 הקושי בשגרה:

1. נו, אז מה את עושה כל היום? – וואי וואי, אם אני אשמע את השאלה הזאת שוב, אני אתן בוקס למי ששואל אותי. אני מגרבצת. אוקי? כ-ל היום! הלוך ושוב וזה נעים לי. פאק. הילדים במסגרות (סוף סוף), הבעל התאקלם בעבודה החדשה שלו, ואת, (שוב, אל תקחו את זה בקטע מגדרי, החלטתי שאת הפוסט הזה אני כותבת לאיל שבזכותו משפחתו נוסעת) נשארת בבית. כי לא מצאת עבודה, כי אסור לך לעבוד, כי את מחכה לאישורים, כי את מחכה לויזה כי אלף ואחת סיבות. אולי אפילו לא בראש שלך לעבוד. סבבה. זה בסדר. אבל מ-ש-ע-מ-ם. נורא. חודש, חודשיים, אולי אפילו שלושה חודשים לא לעשות כלום ולא לעבוד זה נסבל. אבל לא לעשות כלום במשך הרבה זמן , אני לא מכירה הרבה אנשים שיכולים להסתדר ככה. אחד הקשיים הוא למצא את הכח למצא תעסוקה, תחביב, עיסוק, לימודים. ואם את כבר מוצאת עבודה, אבל היא לא מעניינת אותך, אבל אין מה לעשות, את צריכה את זה בשביל הכסף, זה עוד קושי שצריך לקחת בחשבון.

2. בדד – נורא לבד. הבדידות ברילו היא קשה מנשוא. פתאום צריך לעשות חברות חדשות, פתאום צריך להכיר אנשים חדשים ולהיות נחמדים. יאללה, בגיל שלי לעשות חברות חדשות? מי שמע על השטות הזאת. יש לי 4 חברות נפש. מספיק לא צריכה יותר. טעות – בגישה הזאת תשארי לבד. נורא לבד. והלבד נהיה כל כך לבד ברילו, שאת צריכה לעשות חברות. גם בגיל שלך. כי הן אלו שיגרמו לך לקום מהמיטה, לעשות דיאטה אולי, לראות את העיר, לגלות מקומות מדהימים לטייל בהם, למצא את מקומות האוכל הטובים בעיר, ובכלל לקשקש ולהתלונן עם מישהי באזור זמן שלך. נכון, יש סקייפ, ויש שיחות מחו"ל במחיר של שיחה בארץ, ויש אינטרנט וכו' אבל כשאין את האופציה ל"יאללה את קופצת לקפה" זה מרגיש לבד. ואת יודעת מתי הזה ממרגיש יותר לבד? כשהבעל לא נמצא בסופי שבוע, כי בדיוק יש לו כנס או פגישה בסוף היבשת שמאלה, ולא, אין מצב לטוס איתו, כי אתם חוסכים לטיול הגדול של סוף השליחות. אז – זה מרגיש הכי בדד. אגב, זה נכון גם לגבי הילדים. אם להם אין חברים, הם ירגישו לבד. מאוד לבד. וזה מקשה על המשפחה.

DSC_1358

3. אמריקאים מטומטמים – חברה שלי הגיעה לרופא שלה באיחור של 10 דקות, כי הGPS שלה השתגע. הפקידה לא נתנה לה להכנס כי היא איחרה. ולא יעזור בית דין – באמריקה אם לא נשמעים לחוקים, אין אפשרות לעקוף אותם. זה לא ישראל. צריך להתרגל למנטאליות אחרת – לטוב ולרע. וכשרע הכל נראה רע.  אני עוד לא נתקלתי בהתנהגות אמריקאית טיפוסית, אבל אני לא מספיק זמן פה בשביל לסבול מזה. ומצד שני, גם אותנו לא הזמינו עדיין לפליי דייט עם הילדות, ואפילו לא הזמינו אותנו למסיבות יומולדת של הילדים בגן של הגדולה. כנראה שזה אומר משהו על ההתאקלמות שלנו פה, הא…. ולעמן הסר ספק, אני ממש לא חושבת שהם מטומטמים, להפך, אני מעריצה אותם על היותם הם. אבל זאת אני.

4. נו, אז מה כבר ראיתם באמריקה? כלום! היה חורף מעפאן וקר, לא הוצאנו את האף שלנו מהבית. מה???? לא חבל לכם על הזמן? אתם בחו"ל. אז זהו, שלא. הרילוקיישנרס לא באמת בחו"ל. הם במדינה אחרת, שבה הם נורא רוצים לטוס לחו"ל מדי פעם. כי גם הם צריכים אויר לנשימה. הם בעצם ישכחו שהם בחו"ל , כי למי יש כח לטייל, אחרי שבוע מטורף וקשה. ואולי גם לא יהיה כסף, והמכונית בדיוק תתקלקל. בקיצור – זה לא טיול של 8 חודשים בדרום אמריקה. אז אל תצפו לחרוש את המדינה ולעשות טיול מחוף לחוף בחצי השנה הראשונה. אבל כן. צאו וטיילו, כי זה מה שנשאר בדרך כלל מהתקופה הזאת. (כסף לרוב לא נשאר, אל תבנו על זה בכלל). ואז כבר תכננתם טיול , משהו אקסטראורדינר, ופתאום אשתך מתקשרת בהתרגשות שהחמות שלך מגיעה לשבועיים אליכם, בדיוק בתאריכים של הטיול שתכננתם ואיזה כיף יהיה לטייל כ-ו-ל-ם ביחד. אה.

6

5. אין לנו כסף לטייל באמריקה כי את הכסף אנחנו מבזבזים על טיסות – לפני שלושה חודשים שאלתי חברה אם היא רוצה לנסוע איתי לניו יורק בקיץ, אבל היא, ועוד חברה, ועוד חברה נוטשות אותי בחופש הגדול לטובת – תחזיק חזק, היעד הנכסף "ישראל חום יולי אוגוסט". לא הבנתי למה הן עושות את זה לעצמן, אבל מסתבר שהגעוגעים לארץ הקודש, לחברים, למשפחה עושים את שלהם. אחד הקשיים הוא לפספס ארועי חיים כמו חתונות של חברים, בר מצוות של אחיינים, לידות של חברות, שלא נדע הלוויות של מכרים. אז בחופש הגדול, בד"כ מנסים לתפוס את כל הציפורים במכה אחת. וגם זה , מסתבר, קושי אחד גדול.

20

הקושי עם החזרה לארץ:

1. "ממי תתקשרי לסוכנת נסיעות שתעדכן את התאריך של הכרטיס טיסה" כן, עוד חצי שנה עברה, ועדיין לא הגשת את הפוסטדוקטורט, כן, הבטחת שעד מרס תעשה את זה אבל, יוק, אין לך את הנתונים הנכונים, את המוזה לכתיבה, בדיוק התחלת מדידות חדשות של הכרומוזום ,עליו אתה עובד שיביא לך את הנובל, או קיבלת קידום בעבודה ו"מותק, זה רק לעוד שנה, את יודעת שאנחנו רק נרוויח מזה". ועוד חצי שנה עוברת, והמשפחה על קוצים, רגע אורזים ובשניה האחרונה פורקים, כי קיבלת אישור למלגה נוספת של מחקר. החיים על מזוודות. לא פשוט, לא קל, ומתישהו צריך לקבל החלטה – להשאר או לחזור.

2. עד שכבר מרגישים חלק מ, צריכים לחזור – וזה לא פשוט בכלל. הדבר הראשון שהכה בי, כשחזרנו מפריז לארץ, שהארץ צהובה. כביש החוף מפויח, והארץ היא ארץ מדבר. האנשים חצופים, חסרי סבלנות, וחברות ומשפחה התיחסו אלי מנקודת העזיבה, כאילו שציפו ממנו לקפא בזמן, ולא להשתנות במשך שלוש השנים שעברו עלי באירופה. החזרה לארץ היא לא פשוטה, עוד התמודדות שצריך לחשוב עליה.  אפשר בעצם לחזור על הסעיפים של הרילו, ופשוט להתאים אותה למנטאליות הישראלית, שכבר מרגישה לכם זרה, כי אתם השתנתם.

directions

הי אייל. אתה עדיין איתי? עוד לא התקשרת לחברה שלך וביטלת את כל העסק? נכון? . תראה, רילו זה מדהים. בתנאי שאתה מבטיח לעצמך שתקבל את זה בצורה מדהימה. תעשו שיעורי בית, יהיה לכם יותר קל. תצרו קשר עם אנשים שחיים באזור שלכם, שיעזרו לכם בהתאלקמות. אומרים שלוקח להתאקלם שנה, אני מאמינה שעם הכנה מספיק טובה מראש, אפשר לצמצם תהליכים.

עכשיו אפשר לסגור את תיבת הפנדורה ולכתוב רק על דברים שעושים נעים? כי בסופו של דבר, אתם יוצאים, עזבו את הקשיים, הם יהיו, תנסו להפוך את הלימון ללימונדה. חיים רק פעם אחת. שווה לפחות להנות מזה. ואפשר, הוווו אפשר בהחלט להנות!. לא סתם יש אנשים שמכורים לרילוקיישן ולשליחויות ועושים את זה שוב ושוב ושוב. אין לי ספק, שגם אתה תדבק בחיידק הנסיעות.

4Collage1logo


תגיות:, , , , , , , , ,



17 תגובות ל - “הדברים שלא מספרים על רילו”

  1. עדי גנתון
    עדי גנתון #

    קראתי, צחקתי, הזדהתי, נזכרתי וקיללתי (לא בדיוק בסדר הזה…) 🙂

    16 במאי 2013 ב - 15:23 הגב
  2. שירה #

    הי יונית, אנחנו בכיוון של רילוקיישן, והאמת שאני ממש נהנית מהאתר שלכם וקוראת מדי פעם את הכתבות, רק שהכתבה שלך הפעם, איך לומר… מעט מפחידה, בטח שחבר'ה שרק שוקלים רילוקיישן ועוד לא מזדהים "מבפנים"… אני יודעת שזה "אופנתי" וגם נחוץ לספק מראה אמיתית למה שהולך להיות, כולל כל הקשיים, אבל הייתי שמחה אם יהיה גם כתבה הפוכה- כלומר הדברים שכייפיים ברילוקיישן. לא ראיתי כתבה כזו עד כה. הרוב מדברות על מה לא טוב/קשה/מאתגר וכו'…. האם אין מספיק כיף עד כדי שמצדיק כתיבת כתבה? או שזה סתם צורך אישי של מי שמצא ברילוקיישן, "לפרוק"?… אשמח להתייחסות. תודה

    16 במאי 2013 ב - 16:51 הגב
    • מערכת אתר brb #

      הי שירה, קודם כל תודה על התגובה. אני מניחה שיונית תענה עוד מעט, אבל עד אז אני אענה בשם לימור ובשמי – יש לנו גם, לא מעט, פוסטים על כמה רילוקיישן עשויה להיות חוויה נעימה וכיפית: הפוסט של יערית על בית הספר הבינלאומי, הפוסט של קרן מור רוזנברג על הדברים הנוחים בארה"ב , הפוסט של יעל מעוז שי על ההישגים וההצלחות הקטנות הפוסט של אורון ברבר על האוכל המקומי ועוד ועוד. אבל, יש גם קשיים ואתגרים וצריך לדבר גם עליהם בעיקר כדי שמי שנוסע יקבל תמונת מצב ריאלית ככל הניתן על החוויה המשמעותית הזו. אנחנו מאמינות בכל ליבנו שידע הוא כוח ושאם אתם יודעים לקראת מה אתם הולכים, על כל ההיבטים של ההחלטה הזו, הדרך תהיה יותר קלה. בכל מקרה, בהצלחה ברילוקיישן ושילך בקלות!

      16 במאי 2013 ב - 17:05 הגב
      • שירה #

        הי, וואלה, צודקת, אכן כתבות חיוביות 🙂
        בכל אופן, אשמח אם לצד תיאור של קשיים ואתגרים יהיו גם טיפים מניסיון לגבי אופן ההתמודדות איתם (כפי שאכן נעשה בחלק מהפעמים), רק קצת כדי "להרגיע" שיש אפשרות "לרכך" לפחות חלק מהקשיים… מקווה שלא הטרחתי, ושוב תודה!!

        16 במאי 2013 ב - 17:14 הגב
        • מערכת אתר brb #

          זו ממש לא טירחה – זו הסיבה שבגללה האתר הוקם מלכתחילה – כדי להקל על ההתמודדות עם כל מה שכרוך ברילוקיישן – על כל ההיבטים של החוויה. בחלק ניכר מהפוסטים שמתייחסים לקשיים ואתגרים יש גם פתרונות, או הצעות לפתרונות. מעבר לזה, אפשר למצוא באתר כתבות של מומחים בנושאים שונים שמתייחסים לקשיים ולאתגרים ומציעים פתרונות מעולם המומחיות שלהם. אם יש שאלות ספציפיות שמטרידות אותך, נשמח לשמוע עליהן ולנסות לעזור. בכל מקרה, קריאה נעימה ומעבר קל.

          16 במאי 2013 ב - 17:30 הגב
    • יונית צוק
      יונית צוק #

      הי יקירה. לא לפחד. נתת פה רעיון טוב לכתוב פוסט קונטרה לפוסט הקשיים. אני אעשה זאת. בגדל, רב הפוסטים שלי הם חיוביים, זה רק אייל שסובב לי את היד חחחח. רילו זה קשה בהתחלה וכיף גדול בהמשך. וגם את הקשיים אפשר לעבור. לימור ויעל בנו פה אתר עם המון תכנים מקצועיים שיכולים לתת מענה מצוין לקשיים שבדרך. היי חזקה יונית

      17 במאי 2013 ב - 3:34 הגב
  3. אייל (המקורי..) #

    הי יונית,

    אני, אייל המקורי שפנה אלייך במייל,
    שביקש לפתוח את הדברים שלא מתעדים בתמונות היפות,
    שמעריך מאוד את השקעתך המדהימה בתשובה עמוקה ומקיפה כל-כך,
    שמאוד מקווה שיצליח להוציא לפועל את הרילו, לו ורק כדי לפגוש את הישראלית הטובה בסוף הדרך,
    שאחרי הפוסט שלך רגוע יותר (כי אפשר להתכונן בהתאם),
    שמתחייב לסגור לך את סיפור האס-אמ-אסים עם הבנק
    שמכין פוסט עם ציטוט של גדולי הדגים והנחשים -"הנה אני בא"

    מדליק משואה זו, ליונית שאומרים עליה שהיא עוד תשוב, לתפארת עם ישראל בתפוצות ולמקימות האתר !

    17 במאי 2013 ב - 1:02 הגב
    • יונית צוק
      יונית צוק #

      גדול. צחקתי בקול רם מהתגובה שלך. יאללה תבוא ונשתה לחיים (:

      17 במאי 2013 ב - 3:33 הגב
      • לימור הדס-זוננשיין
        לימור הדס-זוננשיין #

        ואני חושבת שמאחר ויעל ואני השדכניות, אנחנו לגמרי ראויות להצטרף ללחיים שלכם!

        17 במאי 2013 ב - 11:18 הגב
  4. גרן יואל וינברג
    גרן #

    כתבת בצורה מקסימה וכנה, אני מאוד מזדהה עם המון דברים…

    17 במאי 2013 ב - 2:10 הגב
  5. יעקב צוק #

    היי יוניתי
    כתבת יפה וחד…להיזהר לא להיחתך.
    מניסיון שלי משני רילו, מהצד המלווה, אם יש לך חזון ואמביציה, וכמובן יכולת להפיק מעצמך את המקסימום, בסופו של דבר אתה תצליח. אני חזרתי מכל רילו עם חברה שהקמתי כעצמאי.
    ארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, צריך רק למצוא את הכיוון הנכון והשמיים הם הגבול. ולכן צריך להפוך את הקושי של חזרה לישראל להזדמנות לנסיקה, לא לפחד וליזום בהתאם.

    17 במאי 2013 ב - 13:59 הגב
  6. Shirley #

    כתבת ממש יפה ואמיתי.
    חייבת לציין שרילוקיישן מטעם חברה לארצות מתפתחות הוא הרבה יותר קל.
    החברה דואגת לעלויות ולנחיתה יותר רכה. בד"כ, אם יש לחברה משרד מקומי, יש למי לפנות לעזרה.
    בנוסף, במדינות מתפתחות בד"כ נמצאים עם עוד הרבה אנשים מערביים שהגיעו לרילו' וכולם מחפשים חברה כך שמאוד קל ומהיר ליצור קשרים קרובים ומשמעותיים.

    בשורה התחתונה, אני לגמרי בעד רילו'. חוויה מדהימה למי שמתאים לזה!

    17 במאי 2013 ב - 23:08 הגב
  7. מאיה #

    גם אנחנו עשינו רילוקיישן, טוב לא בדיוק ממקום העבודה בארץ אלא פשוט עזבנו הכל ועברנו בעקבות הצעת עבודה של הבעל בגרמניה.
    הזדהתי עם הרבה ממה שכתבת וכן בשפה זרה זה קשה יותר, אפילו שסיפרה לי חברה מארה"ב שאת האנגלית של המקומיים היא לא תמיד מבינה כי הם מדברים מהר או "בולעים" מילים.
    אז אצלנו הבעל בעבודה, אני בבית עם הילדה בת הארבע שלמזלי הרב תהיה לה מסגרת בספטמבר, מה שאומר שאני אהיה חצי שנה איתה בבית מהרגע שהגענו. זה לא מובן מאליו שיש מסגרת לילדים במיוחד באזורים מבוקשים באירופה.
    אנחנו גם נהנים ומטיילים בעיקר בסופ"ש ועובדים פה פחות קשה מאשר בארץ וגם פחות שעות וזה פלוס משמועתי לעומת ארה"ב, המינוס הוא כמובן השפה ולמצוא חברים ישראלים או מקומיים דוברי אנגלית.
    והיום, ממרומי שלושה חודשים שעברנו כאן אני יכולה לומר שהיה מאוד קשה בהתחלה גם מזג האוויר שהיה מושלג לעיתים (כן בחודש מרץ) בדיוק כמו שכתבת.
    ככל שעובר הזמן זה נעשה קל יותר ויש לנו רגעים של כיף כמשפחה ויש גם רגעים קשים אבל גם החיים בישראל קשים.
    אנחנו לא תמיד משווים, אך לעיתים קשה להימנע מהשוואות.
    זה לא רק עניין של כסף, זה רצון שלנו לחוות משהו אחר שונה ולתת לבת שלנו עתיד שאנחנו מאמינים שהוא טוב יותר.
    בשורה התחתונה- רילוקיישן זה טוב וזה ממש לא מתאים לכל אחד!

    16 ביוני 2013 ב - 23:24 הגב
  8. ציון #

    הכתבה בנויה ומכוונת למי שכבר החליט לעשות את הצעד ולעבור לחו"ל. היא מאד רחוקה מלספר על היתרונות וחסרונות מנקודת מבט ניטרלית.
    אני נמצא בקנדה כבר 3 שנים והנה כמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
    1. תיזכרו רגע בעולים מרוסיה עם קשיי השפה והתאקלמות התרבותית כשהגיעו לארץ. זה בערך המקום שתהיו בו.
    2. כמה הילדים גאים בכם היום כשאתם עולים בבית ספר שלהם על הבמה לדבר, או מול הורי הכתה או אפילו סתם כשחבר שלהם מגיע הביתה ואבא מספר משהו מצחיק. אז תשכחו מכל זה, כי עם מבטא כבד הכל נראה אחרת.
    3. חברות עובדות מאינטרסים כלכליים, שיהיה ברור. לא שולחים אף אחד לחו"ל בגלל העניים היפות שלו.
    אם אין לכם איזה ידע או תפקיד סופר מיוחד שאי אפשר למצוא כמוהו בחו"ל, סביר שאתם פשוט באלטרנטיבה הזולה ביותר.
    4. הרבה אנשים מסתנוורים מהשכר בגבוה. עלויות המחיה הגבוהות יכולות בקלות לאכול את הכל ומאד מסובך לחשב את העלות האמיתית.

    23 בינואר 2014 ב - 5:12 הגב

הפניות

  1. 10 סיבות: למה כן לעשות רילוקיישן | תכף נשוב - 21 במאי 2013

    […] ברלוקיישן אין רק זוהר והדרך אליו ובחזרה ממנו רצופה באמפרים שמזעזעים את השילדה עליהם אתם יכולים לקרוא בפוסט […]

  2. מה צריך לעשות לפני יציאה לרילוקיישן? | תכף נשוב - 17 באוקטובר 2013

    […] אבל, יקירה, לא להכנס לשאננות, כי אלף טון נוספים (בשפה זרה) מחכים לך בשדה התעופה השני. ואת הולכת לעבור תקופה קשה. […]

  3. אמאעובדת | 10 תובנות שמסכמות את גיל 33 - 7 בינואר 2014

    […] את זה, אבל לי , בכל מקרה, זה היה ידוע מראש, וגם אם יש קשיים בדרך, אני מאמינה בדרך שעברנו ביחד ובדרך הארוכה שעוד נעבור […]

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!