מחשבת מסלול מחדש

שני קורבלניק

על שני קורבלניק

אהלן! שמי שני קורבלניק, זוגית של נפתלי ואמא ל"שלושה מתחת לשבע" (כמעט 7, כמעט 5 ובול 2). מנסה כל יום מחדש: להיות בת אדם טובה, להיות אמא נהדרת, בת זוג מכילה, לתחזק את הקריירה (או לפחות את העבודה...), והעיקר - לא ליפול לכל רגשי האשמה המלווים את כל הג'אז המפואר הזה. מאוהבת בניו יורק ומתגעגעת לים התיכון.

הופ-הופ טראללה (בתופים ובמחולות)!

תכף יומהולדת, 37 זה מן גיל כזה שתמיד שידר לי רוגע, שלווה מסויימת ובשלות. הייתי צריכה כבר להגיע לירח לפחות פעמיים. שבועיים לפני גיל 35 עזבתי עבודה שלא יכולתי לסחוב בה יותר; 

המרחק מהבית, פלוס העובדה שהילדים המתוקים שלי, שהיו אז בני 4 ו-2 לא זכרו איך אני נראית, פלוס הפצקולית שבדיוק נולדה והידיעה שפה זה רק אנחנו, אין לנו על מי לסמוך אלא על חושינו ההוריים המתעקשים לגדל ילדים טובים שיהפכו להיות בני אדם טובים. וכן- גם מפני שחשתי שמקום העבודה קצת מנצל את רצוני העז להצליח ואת אמונתי בדרך. בגלל שקצת חששתי מגיל 35 החלטתי לעשות מעשה ולהפסיק ללכת ליד, להקשיב לתחושות בטן, לא להבהל מעצם הבהלה, ועזבתי לראשונה עבודה מבלי לדעת מה יקרה למחרת. הייתי חייבת לחשב מסלול מחדש.

Happy5

רק אחרי קצת יותר משנה בבית עם הקטנה, התחלתי לחשוב *באמת* על לחזור לעבוד. החלטתי שהפעם אני לא מתפשרת על המקום, המשכורת והתנאים. כמו שהפסקתי להתפשר על החברים ברילוקיישן או על הבגדים שנוחים לי. אני יודעת מי אני ומה אני מביאה לשולחן, אני יודעת כמה תשוקה אני מביאה לתפקיד ואילו יכולות מוכחות וקבלות יש לי בתיק. תכלס, די נשבר לי מכל ה"קרוב-אבל-עוד-לא-ממש" הללו; מתוך הידיעה שיש לי עוד אי אלו שנים לקום בבוקר לעבודה, לפחות שיהיה בכיף, נראה לי. אני אולי עוד לא מצאתי מה "כן", אבל אני בהחלט יודעת מה לא. גם זה משהו.

אז בכל שבוע אני פוגשת כל מיני אנשים; מסתובבת, שותה קפה, שולחת אימיילים, שותה קפה, עושה טלפונים, שותה קפה. אם החלטתי לאתחל, אז עד הסוף. אני מחפשת לשמוע, לראות, ולבחון כל מיני עולמות חדשים שלאו דווקא קשורים לנישה המקצועית ממנה אני מגיעה (שגם היא תוצר של המעבר לפה ולא משהו שאני "מגיעה איתו מהבית"). אני שמחה ורוצה לשמוע על כל דבר חדש, עולמות תוכן מעניינים, רעיונות יצירתיים, Just bring it on. לאורך כל התקופה הזו תמיד הייתי שותפה בפרוייקטים שונים (עליהם אני כמובן מתוגמלת), אך עם זאת, משרות מעניינות שבא לי לעוף עליהן, לצערי אני לא ממש מוצאת.

בשנה וחצי האחרונות עשיתי לראשונה בחיי קורסים שלא מביאים לי תעודה בסוף (למתעמלת תחרותית זה מורכב פסיכולוגית כשאין מדליות בקצה), הגשמתי חלום ישן-חדש כשהתחלתי ללמוד תראפיה בתנועה ופגשתי המון אנשים מעניינים, כאלו שלאו דווקא מחפשים עובדים, אבל יש להם סיפור לספר, אני רוצה להבין וללמוד יותר. בדרך אפילו מצאתי משפחה וגם אנשים יקרים שאני קשורה אליהם בכל מיני מעגלים (הרבה לפני ניו יורק), וכאלו שנפשי לעולם לא הייתה נקשרת בשלהם לולא כל החלונות הללו שפתחתי לי, כדי שהאור יוכל להכנס גם מזויות חדשות ושתהיה סירקולציה של אויר כמובן!

בחלוף הזמן הבנתי שאני מגנט לתפקידים חדשים ונבנים (משהו באנרגיות שלי); כנראה שאני משדרת התפעמות ונכונות להתחלות חדשות; מבניית תכניות ותכנים, מעיצוב מערכתי ואסטרטגי יש מאין, ממשהו על נייר שמקבל חיות.  אז החלטתי למנף את התכונה הזו וגם נתתי כל מיני צ'אנסים לכל מיני חברות וארגונים שמאוד רצו "לבנות משהו" (לרוב חברות/ ארגונים ישראלים.ות שעובדים פה). אך בעוד שלתחושות הבטן שלי היה ברור שזה לא הולך לשום מקום, או שהמשכורת תהיה כל כך נמוכה (הישראלים מאוד אוהבים להמיר שקלים בדולרים, מבלי לעסוק בזוטות כמו למשל שעגבניה פה עולה פי 4), הראש ההרפתקני שלי תמיד מוכן לתת לדברים הללו צ'אנס, מי יודע? אולי יפתיעו (רמז: לא הפתיעו). זה נגמר כפי שהתחיל. מגנט לתפקידים חדשים? בשלבים שונים של הדרך דווקא היו שלוש משרות מעניינות (חדשות כמובן) שעמדו להפתח, בשלושתן הצלחתי להגיע לשלבים אחרונים בתהליך הקבלה, באחד מהם גם קיבלתי את המשרה. אף אחת מהמשרות לא נפתחה לבסוף. כיוון שאין לי את הפריווילגיה לשברון לב, קמתי, ניערתי אבק וחזרתי לדרכים. אין זמן להתבאס.

Happy3אבל, כמי שהיה רשום לה בספר המחזור שתהיה נשיאת ארה"ב, זה לא בטבעי שלי להסתובב במעגלים, לא לדעת מה השלב הבא (ולא, לא בהשוואה לנשיא הנוכחי). אני אדם מעורב ומתבטא מטבעי, אבל יש גם נקודת רוויה כזו שאת מבינה (עניין של גיל אולי?) שה skills שלך שווים כסף, זמן ואנרגיות. וזה לא תמיד פשוט באמריקה הלבנה, השמרנית והפטריארכלית להחריד, לראות  אישה צעירה שעומדת על דעתה ובטחונה (זה בעיקר מבלבל כי אני כאן מספיק זמן לדבר אמריקאית, אם צריך).

שלא לדבר על אמא-יקרה-לי, שבכל שיחה אני שומעת בקולה את האכזבה על מה אני-עושה-כעת-בחיי ואיך אני שורפת-את-זמני-על-כלום, ובכלל מה-אני-כבר-עושה-באמריקה-מתבזבזת, ובכלל-מה-אני-צריכה-את-זה?. גם כי היא רוצה שנחזור כבר, וגם כי במקום ללכת במסלול של הבת של שולה, שהפכה למנכ"לית משרד ממשלתי חשוב (שהוא לגמרי המסלול שכולם ציפו ממני לעבור עד שנסעתי), עשיתי יוטרן חד ונסעתי לניו יורק. מחד- אמא תמיד יודעת הכל, לא? אז אולי היא קצת צודקת? מאידך- שתינו יודעות שהמצב הנוכחי לא ימשך לעוד 20 שנה, אז למה ככה?

יש לי נטיה קשה לשים סביבי אנשים מעוררי השראה, אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורים של אנשים ובגלגול הקודם כנראה הייתי דוקומנטרית. אני חושבת שאנשים מרגישים די נוח לספר לי את סיפורם. לשמחתי, אני מוצאת את הניצוץ בכל אדם ולפיכך חושבת שכל הא/נשים היקרים/ות סביבי הם לא רק יקרים/ות, אלא גם חכמים/ות, אינטליגנטים/ות ושאפתנים/ות. בדגש, אגב, על שאפתנים/ות. אז כל עניין הכיוונים גם נהיה קצת מתסכל: בעוד שכולם צועדים בבטחה קדימה, אני צועדת במעגלים. מה נהיה?

דבר נוסף ששמתי אליו לב בתקופה האחרונה זה שלא משנה מתי הן הגיעו בדיוק, בנות כמה הן בדיוק, ומה עשו עד כה, מלא נשים אחרות שאני בהחלט מחזיקה מהן נמצאות במצב מאוד דומה לשלי: הן מעולות, מקצועיות, מהוקצעות, ומביאות איזה רקורד או חמישה באמתכתכן, ובכל זאת בחודשים האחרונים הן החליטו לעצור ולנסות למצוא את "זה". צריך כל כך הרבה אומץ להודות שאת מחפשת את "זה", כי ניו יורק זו עיר שכל הזמן רצה, לכן החשש הוא שאם תעצרי רגע לקחת אויר כבר לא תצליחי לטפס חזרה על הרכבת. גם התגובות של בן זוגי היקר לא חולפות מולי לגמרי: הוא מאוד רוצה שאצליח ומאמין שאני לגמרי הכי מוצלחת במה שאני יודעת לעשות, אבל גם הוא מבין שאני רוצה להפתח למקומות אחרים, או לשוב קצת לתשוקותיי המקצועיות המקוריות. אז אומנם הוא זז הצידה ומאפשר לי לצעוק למרחב וליקום, אבל תמיד זה מלווה במבט של "אני מה זה מקווה שזה יגמר טוב, כי חראם עליה..".  ולאלו אפשר להוסיף את החברות המהממות שברגע של טשטוש תופסות פונפונים ועושות עידוד מהסרטים הכולל בעיקר את "תראי, סך הכל זה מקסים שאת לא מוכנה להתפשר!". בגדול, נראה שכולם מאוד רוצים שהדיוק יצליח לי, שבאמת מאמינים שהפעם זה תורי, אך יחד עם זאת מאוד חוששים שתהיה התרסקות. במינימום של איזו ואזה שאשלח לכיוון הקיר (ושום מילה על המקסימום).

כשצוללים עוד יותר פנימה, מטריליוני השיחות והפגישות, אני גם מבינה שאנשים מפחדים משבירת מסגרות וקודים (לא בכדי כתבו כבר אלפי מחקרים על הפסיכולוגיה מאחורי תופעת הקיוביקלס בארה"ב), וכך אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מופנית בחזרה לתחום בו עבדתי בשנים האחרונות, למרות שעל פניו אני מגיעה מתחום אקדמי ומקצועי אחר לגמרי,  וזה מרגיש כמו בלופ כזה.

————————————————

הופ-הופ טראללה, גדלתי בשנה.

Happy2

ליום ההולדת הקרוב אני מאחלת לעצמי שאמצא את הסיפוק המקצועי, את המשרה המדוייקת והנכונה לי, המעניינת והמספקת, בה אוכל להביא לידי ביטוי את כישוריי ויכולותיי (גם את קשריי) שצברתי לאורך השנים, מבלי שאצטרך להתפשר על התנאים הראויים (כן, אמונה במטרה זה חשוב מאוד, אבל עוד לא יצא לי להתקל בכזה שגם משלם שכר דירה), כמובן גם בריאות טובה ומטיבה, שעות מופלאות וטיולים רבים עם בנזוגי וילדיי היקרים מפז, וגם שלום עולמי- אם אפשר. ומלא קפסולות של נספרסו למכונה. השאר כבר יגיע לבד.

כיוון שיום הולדת פותח שערי שמיים ובוראת שומעת הכל, אז הנה (בעזרת דני רובס) אני צועקת ליקום:

שיהיה רק בשמחות.


תגיות:, , , , , , , , , , , , ,



3 תגובות ל - “הופ-הופ טראללה (בתופים ובמחולות)!”

  1. הדר #

    היי שני,
    נהניתי מאוד לקרוא אותך כאן (פעם ראשונה שאני קוראת כתבה שלך כאן) 😉 ועל אף שאני בסטטוס קצת שונה משלך בחיים (רווקה, בת 35 ומתגוררת כרגע בשוויץ), התחברתי מאוד למה שרשמת בנוגע לתחום של העבודה. אני מעריצה אותך על זה שאת לא מוותרת לעצמך וממשיכה לחפש עד שתמצאי את מה שנכון לך. מאחלת לך מזל טוב, יום הולדת שמח ושתמצאי עבודה שראויה לך 🙂

    24 בינואר 2018 ב - 21:27 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה רבה הדר היקרה!
      נראה לי שזה לא עניין של סטטוס משפחתי, אולי יותר עניין של גיל, תובנות, וכנות עם עצמך. לא חושבת?
      רוב הזמן אני עם גב זקוף, די גאה בעצמי שאני לא מוותרת, יש לפעמים התכופפויות שביזות- קצת כמו בשיר "ברוש": רק לכמה שניות בכדי שהרוח לא תכה חזק מדי 🙂
      תודה על הברכות והאיחולים, ואת כמובן מוזמנת לקרוא פוסטים נוספים שלי!

      שני

      24 בינואר 2018 ב - 23:18 הגב
      • הדר #

        אני בהחלט מסכימה איתך. הכנות שלי עם עצמי גרמה לי לעבור לשוויץ 🙂
        גאה בך גם שאת לא מוותרת ונאמנה לרצונות שלך! מכירה את ההתכופפויות האלו.. אבל מזכירה לעצמי שאלו רק רגעים.. והם יחלפו.
        מקווה שחגגת כמו שצריך ואמשיך לקרוא פוסטים נוספים שלך! תודה 🙂

        1 בפברואר 2018 ב - 22:09 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!