רוני כבר באירלנד

רוני

על רוני

לפני חודשים ספורים עברתי עם משפחתי לאירלנד. על השינויים, השוק התרבותי, הבלבול והתקווה תוכלו לקרוא כאן. מקווה שיעזור... ואם לא, שתו קצת בירה, פה זה אירלנד!

הלם תרבות: כל מה שרציתם לדעת והייתם הלומים מכדי לשאול

מה זה? התעוררתי בתחושת בלבול ומועקה. כבר כמה ימים שאני מרגישה ככה. זה רק הולך ומתעצם.

"אנחנו כבר שלושה חודשים באירלנד, חשבתי שכבר נרגיש טוב, נתאקלם", אמרתי לבן זוגי. "יש לך הלם תרבות", הוא אמר בשלווה מקצועית ומבלי להרים את הראש מהמחשב. לא הבנתי, אנחנו בחו"ל, לא אמור להיות לנו כייף עכשיו?

"הלם תרבות"… אז בגלל זה אני מרגישה ככה. רצתי לחפש בגוגל וזה מה שמצאתי בויקיפדיה"הלם תרבות הוא החוויה של אדם שעובר למקום בו הסביבה התרבותית שונה משלו. הוא חווה בלבול וחוסר התמצאות עקב המפגש עם אורח חיים שונה משלו".

כשמדובר בישראלים, הרי שההלם התרבותי קשה שבעתיים, אנו תוהים הכיצד יתכן כי יש מקומות בהם ה"תרבות" שלנו, העם הנבחר, אינה ה"תרבות" הנהוגה.

המשכתי לקרוא: הקושי מתחיל החל מהחודש השלישי במדינה הזרה. עולות תחושות של חרדה, כעס ותסכול עקב המפגש עם התרבות השונה. לעיתים האינטראקציה עם האנשים מתפרשת אצל המהגר כפגיעה, בגלל הקודים התרבותיים השונים מאלו שאליהם הוא מורגל. המהגר מרגיש ב"אוברלוד", מוצף באינפורמציה וצריך להתמודד עם קשיי שפה וכו'…

אז מתי זה עובר? לפי ויקיפדיה תוך חצי שנה עד שנה. אני בשוק, זה אומר שיש לי עוד שלושה חודשים לפחות להיות בהלם, הכל בגלל האירים, למה הם חייבים להיות כל כך אירים?! (דוגמא לכעס…).

כולם פה כל כך מנומסים, מבקשים סליחה כל רגע. גם אם תדרכי עליהם באופן יזום, הם יבקשו סליחה. בתור כל אחד רוצה לוותר לשני: גם אם תתעקשי איתם, הם לא יוותרו לוותר, החבר'ה האלה שלווים, לא מצפצפים בכביש. לא מצפצפים בכלל, כי לצפצף זה מפריע. הם מכבדים את הפרטיות שלך. אני יודעת שזה נשמע מושלם, אבל התחושה היא שזה עולם מפלסטיק, לא אמיתי ולא מוכר, כאילו עולם מקביל. הנופים לא אותם נופים, האנשים לא אותם האנשים, כאילו עברו מוטציה. אולי כולם פה על סם הרגעה? לאן נעלמו החיים שלי?

גם בטיול שנתי בסוף רוצים הביתה. גם כשצוללים אל תוך משחק מחשב אל עולם וירטואלי, אתם לא רוצים להשאר שם לנצח בחיים החלופיים. אני פה בלה-לה-לנד כבר שלושה חודשים, כמו אליסה בארץ הפלאות והגיע הזמן לחזור הביתה אל המוכר. בבקשה שמישהו יעקוף אותי, ידחף אותי, יצעק קצת כדי שאוכל קצת להרגיש בבית, במולדת. ואי אפשר להשיג את זה מהאירים, כי גם אם תנסי לעצבן אותם, להתגרות בהם, יש להם חוש הומור מפותח והם פשוט יפרצו בצחוק מתגלגל כזה ששמור בדרך כלל  לשעת הפאב. לחלופין, הם יבקשו ממך סליחה, כי אם את כועסת זה סימן בשבילם להגיד את המילה הזאת, מילה שאם אני אשמע אותה עוד פעם אחת… "סורי", לאאאא!!! רק לא המילה הזאת.  20040811-kilkeny-03

תכל'ס מה עושים?

איך מתגברים על ההלם התרבותי? לא כתוב, יש רק הגדרה. מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? חברה יקרה אמרה לי if you can't beat them, join them, אם את לא יכולה לנצח אותם, הצטרפי אליהם. אז המצאתי לעצמי את המנטרה הבאה: "אני אוהבת אתכם ומקבלת אתכם כמו שאתם, מוזרים ככל שתהיו". אימרו את המשפט כמה שיותר פעמים, בעיקר כשאתם נתקלים בסיטואציות הזויות ובסוף תאמינו בו. כך למשל, שלחתי הודעה בווטסאפ לאחת מהאמהות – הזמנה של בנה לפליידייט. בשפה העברית זה נקרא להפגיש בין הילדים אחר הצהריים כדי שישחקו קצת. האמא השיבה כי הם יבואו בשמחה. היא הציעה להפגש ב15.1 בשעה 16:30. אחלה… רגע, ה- 15.1, היום ה-14.12, בטח היא התבלבלה. אני מוודאת איתה תאריך, כן לזה היא התכוונה – לעוד חודש. מה, היא רצינית? הם ילדים בני ארבע, בשבילם חודש זה כמו שנים אצל מבוגר. הם מחליפים חברים, רבים, נפרדים, מתחתנים, מתגרשים. בעוד חודש הם כבר לא יזכרו שהיו אי פעם חברים. זה מחרפן, הניכור הזה, הגישה הזאת של לתכנן את כל החיים מראש. לא שמעו כאן על ספונטניות? ספונטני זה באנגלית, לא? זוכרים את המנטרה? "אני אוהבת אתכם ומקבלת אתכם כמו שאתם, מוזרים ככל שתהיו, אמן". נשמתי עמוקות. טוב, אולי זה טוב להתחיל ללמוד לתכנן מראש, במיוחד כמי שבאה ממדינה מאולתרת. חודש זה גם  מספיק זמן כדי לקנות כיבוד, רק שאני אזכור לכתוב לי את זה ביומן…

הבעיה נפתרה מעצמה

השעה היתה תשע בלילה, אני מפהקת בהנאה, תיכף הולכים לישון, הילדים כבר במיטות. אני מדמיינת איך אני מתכרבלת עם ספר במיטה. בדלת נשמעה דפיקה ונסיון לסובב את המנעול, "גנב" התעורר וצעק בבהלה בני בכורי, "באו לגנוב לי את הפלייסטיישן". זה לא היה גנב, זה  החבר שלנו גבי. כשצריך עזרה הוא הכתובת. גבי הוא "משלנו", תוצרת  הארץ.  "הייתי בסביבה אז החלטתי לקפוץ, חשבתי שאולי לא נעלתם" הוא אמר, "אבל קודם דפקתי". יפה מצידו…

"מה קורה?" הוא שאל בזמן שהוא פותח את המקרר ומכין לעצמו סנדביץ רב שכבתי.

"טוב שאתה שואל", השבתי, "כי רציתי לשאול אותך לגבי ההל…" אבל גבי קטע אותי באמצע המילה:

"חסמתי קצת עם הרכב את החניה של השכנים שלכם, אבל בשעה הזאת זה לא משנה להם" הוא אמר בפה מלא נקניק והתיישב על השולחן .

"זה דווקא כן משנה להם, כי הוא רופא ועושה משמרות", אמרתי. אבל לגבי יש תשובה לכל דבר: "אם זה יפריע להם, הם יצפצפו".

גבי התרווח על הכיסא ושאל את השאלה שהוא תמיד שואל:  "נו, אז מה את עושה כל היום?"

ואז זה היכה בי – התשובה האולטימטיבית להלם התרבות – מפגש עם ישראלי מקרה קצה. מפגש שלאחריו תקבלו בזרועות פתוחות, בהבנה ובאהבה כל תרבות אחרת.   


תגיות:, , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!