מיצפטל והבלוג הראשון

שרית רון

על שרית רון

אני חיה על התפר של נהר ההדסון, נוסעת הלוך ושוב כשהנהר לצידי. בעבר הייתי סוכנת רילוקיישן במזרח ומערב ארה״ב, מורה, בעלת עסק, מנהלת משלחות ובונת קהילות. תמיד כתבתי לעצמי.

חלומות

אני פוגשת כאן, בניו יורק וניו ג׳רזי הרבה אנשים עם חלומות. אנשים שבאו להגשים חלום והאנשים שאיתם. הם עברו ארצות, שפות, עבודות, קרובים וחברות. שינו את עולמם מקצה לקצה כדי להגשים חלום. אני פוגשת גם אנשים שהגשימו חלום וממשיכים הלאה, אנשים שחלומם התברר כ׳לא בדיוק, אז מה עכשיו?׳ המסע הוא עדיין מסה של התרחשויות שמעצבת אותם. ואותי.

מעניינת ההצצה לחלומות של אחרים, כמו ללכת ברחוב יפה בעיר זרה ולהציץ לתוך חלנות, רואה חיים של אחרים, המחשבות נגררות אחרייך כמו חוט של עפיפון עם קישוטים או פחיות של אוטו-מתחתנים.

מענין עוד יותר לראות את האנשים האלה כמה שנים אחרי, מבחן ה׳הגשמת?׳ עומד באוויר כמו ריח אבק שריפה או ניחוח פרחים – איפה ההתרחשות? אני רוצה לדעת.

יש פה סדרה שנקראת Once Upon a Time של ערוץ abc והיא רצה כבר המון זמן. הסדרה מביאה את כל גבורי האגדות ביחד ועושה מזה צימעס משפחתי שרץ בין עולמות  (relms) וזמנים שונים עם הפפריקה של הדרמה: קסם. וקונפליקטים. המון קונפליקטים. הגיבורים מחפשים את הסוף הטוב שלהם בעולם מבולבל עם דפוסים מוכרים שמשתנים ומפתיעים אותם ברגעים הכי בלתי צפויים. קצת כמו רילוקיישן: כולנו מבינים בית ספר אבל בספק לגבי כוונת המנהלת במיילים הארוכים, הניירת הבלתי נגמרת, הsee you later הקליל שלא ממש מתכוון לראותכם אי פעם וה׳לקפוץ לקפה׳ שלא קיים אלא אם מדובר בבית הקפה.IMG_0171

בסדרה יש דמות בשם רמפולסטילסקין שמתמודד עם פחד ושליטה. או פחד מחוסר שליטה. רמפול מתגלגל, בנוסחא המודרנית והסובלימטיבית שלו, להיות מיסטר גולד, בעליה של חנות משכון. גולד לעולם אינו נותן בלי לקחת והמשפט האופייני לו הוא: ״לכל דבר יש מחיר״. משכונאי.

כשהייתי בערך בת 17 ישבתי עם חבר טוב ותכננו את בית החלומות שלנו. כל אחד את שלו, כבר היה ברור שלא נשתף חיים אבל התכנון היה בשותף. אני רציתי עץ, אבן וזכוכית. שקוף. הרבה חלונות שמביאים את החוץ פנימה ואת מה שרוצים מהפנימה החוצה, כי אני לא אוהבת וילונות אבל לפעמים צריך. הוא עזר לי לתכנן כי בעצם התחלנו מ׳מה אנחנו רוצים בבית?׳ והוא הוביל אותי לבחירת חומרים וצורה.

20 שנה קדימה והבית שלי, זה עם העץ, החלונות, הנוף והאבן – נבנה. הכרתי כל חומר וכל פינה עד לרמת הרובא בין האריחים. את הרובא של קיר האבן (לבנים אדומות, חשוף, בתוך הבית וגם בחלק של הבחוץ) ערבבו במיוחד כדי שיתאים בצבע לקיר המקורי שעמד שם. את הבית קנינו אחרי שהגברת שחיה שם, אישה עצמאית, דעתנית, חכמה, יפהפיה, עם טעם מיוחד בעיצוב – נפטרה. שמרנו חלק מהחלונות המקוריים משנות החמישים, את קיר הלבנים האדומות שהארכנו קצת למעלה, שיתאים למבנה החדש ושני ארונות שלה, פריטי אספנות משנות השבעים. הגינה שלה היתה גינת בר עם פריטים בוטניים ייחודיים. היא נתנה זכות לקבוצה הבוטנית של העיירה לגנן בשטחה כשהזדקנה ולא יכלה יותר לגנן לבד. הבוטניים בקשו להוציא ולהעביר את השתילים המיוחדים אל גינת הספרייה, שישמרו ולא ינזקו מהבניה. לקח להם יומיים וארבעה אנשים לשלוף את הרוב ולהעביר למשכנם החדש בגינת הספריה.IMG_0163

הכנסתי זכוכית גם לתוך הבית – גרם מדרגות מושקע שהצריך אישורים מפה ועד להודעה חדשה כי לא רציתי ללכת בתלם. סיימנו, צבענו, בחרנו רהיטים. לכל מי שאמר לי שמתגרשים אחרי בניית בית אמרתי שיקח את האגרסיות והקנאה שלו למקום אחר.

התגרשנו. מכרנו את הבית.

לא מתחרטת.
זו היתה ההחלטה הכי נכונה לי.

אז מה?
אז לפעמים כל הרעיון הוא להגשים חלום. ומיד אחרי שמסיימים לשמוח ולהנות מההגשמה עוברים לדבר הבא.
כי לפעמים חלום הוא גשר לחלום הבא. מן אינקובטור, הבית שמגדל את החלום הבא.

זוכרים את הידיד מקודם? באמצע החיים והעבודה, הוא לקח פסק זמן, חזר ללמוד. דקה אחרי שבישרתי לו שהתגרשתי, שאלתי: ״אתה לא מפחד לעשות כזה שינוי? מה יהיה אם לא תמצא עבודה?״
הוא למד ארכיטקטורה, סיים וחזר לניהול פרוייקטים. בפרץ פולניות שאלתי: ״אז בשביל מה למדת אם אתה לא עובד בזה?״ ובעודי מבינה כבר את התשובה הוא ענה: ״הגשמתי חלום״.

אנשים מגיעים לניו יורק, או להרבה מקומות אחרים, כי בניו יורק הכל נראה אפשרי. כשמרימים את הראש מהקופסאות מגלים שאכן הכל אפשרי אבל בגבולות המציאות המסוימת. ואת המציאות הזאת אנחנו רואים דרך אותו זוג עיניים שהיה איתנו בלוקיישן הקודם. כך שאולי רי-לוקיישן הוא בעצם ראה-לוקיישן, משימה דומה בראיה שונה. עד שנלמד מה שאנחנו צריכים ללמוד ואז נוכל לזוז הלאה, ל׳עולם׳ אחר. כמו שהראיה שלנו את החלום של לגור ב…. משתנה כשכבר גרים וחיים שם, כמו שגולד משנה מיקום, זמן, חזות, אבל משחק הכוחות שבתוכו נשאר זהה.
IMG_0164התפכחות נעימה מריחה כמו גילוי, הארה. התפכחות נעימה קצת פחות נושאת חותם אכזבה ומרירות.

זה הקטע עם חלומות. מן בעירה פנימית שמתחילה בקטן ומונשמת מבפנים לכדי שריפה גדולה שגורמת לך לרוץ מסביב חנוקה ולשרת אותה עד שהיא שבעה, מוכלת. ואז יש את החלק הזה של סוף ל״ג בעומר עם השיחה המנומנמת מסביב לרמצים וגחלים אדומות, על כוס קפה שחור שבישלתם על אש חיה, בזהירות, רק כדי להישאר ערים עוד שעה.

 

 


תגיות:, , , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!