הפרשמנית

נועה פניגשטיין‎

על נועה פניגשטיין‎

אני נועה, בת 22, סטודנטית לאמנות בניו יורק. פרשמנית צעירה, ענייה ומבולבלת, עושה את צעדי הראשונים בתפוח הגדול.

חשבתי שניו יורק לא כל כך מפחידה, ואז בעלת הדירה זרקה אותי

הבנתי לאחרונה שאני מפחדת מניו יורק.

הפעם הראשונה שנחתתי בעיר הזאת הייתה כשהייתי בת 14. לא לקח לי יותר משבוע להבין שאני רוצה לגור בה. בתור נערה צעירה וחנונית, שגודלה על ידי שני הורים חנונים אפילו יותר, המחשבה הטבעית ביותר הייתה לימודים.

בגיל 15 החלטתי באופן סופי שאלמד בניו יורק, ואז כמובן אמצא במהירות עבודה ואקבל אזרחות ואגור כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל עדיין, בתור נערה יהודייה-ישראלית, חרדות הכסף כבר הפציעו. בערך בגיל 16 התחלתי להבין שהחלום הזה יקר, יקר מאוד, ושאני צריכה למצוא דרך לממן אותו. אחר כך הבנתי שאני צריכה גם להתקבל לאוניברסיטת חלומותיי ושגם זה לא יהיה פשוט.

אז נכון, לא עליתי על המטוס לכאן בבטן שקטה. אבל מעולם לא חשבתי שהעיר עצמה, תהיה מה שעדיין הכי קשה לי לעכל.

כולם אומרים שניו יורק קשה. האנשים קשוחים, שכר הדירה גבוה מאוד (מאוד), החורף מקפיא, הקיץ לוהט והרכבת – בלתי נסבלת. ואני, בהתנשאות, תמיד אמרתי לעצמי, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

עד לא מזמן לא ממש הצלחתי להניח על זה את האצבע. האנשים לא הרגישו לי קשוחים, רק קצת קרירים. שכר הדירה אכן גבוה מאוד, אבל ידעתי לאן אני נכנסת. הגעתי מישראל, אז לא היו לי הרבה ציפיות כשמדובר בתחבורה ציבורית. והקור מקפיא. אבל מה אפשר לעשות?

ואז בעלת הדירה שלי החליטה להעיף אותי מהדירה. בלי שום סיבה נראית לעין.

אני אסביר. בתור סטודנטית ענייה, אני כמובן חיה בדירת שותפים. בעלת הדירה, היא אחת השותפות. לא המצב הטוב ביותר שיכולתי למצוא את עצמי בו אבל שכר הדירה נוח והמטבח מצויד. בעודי מתלבטת האם לנסות למצוא מקום אחר או להתפשר ולהישאר, קיבלתי מייל שפטר אותי מההחלטה. אחרי הרבה מחשבה, הרהורים, מדיטציה, ועוד בולשיט, היא החליטה שלא בא לה עלי יותר. ככה פתאום, ללא התרעה, מצאתי את עצמי חסרת בית בעיר המפחידה הזאת.

מה שהרג אותי יותר מהכל הוא האגביות. הקרירות. אחרי שקראתי את המייל, ישבתי לאכול סלט במטבח בעודי מתכננת את המשך חיי בעיר. היא הייתה שם, ודיברנו על תבלינים. ועל תה. ועל יין. היא הציעה לי כוס של לבן, אחרי שסיימה את האדום שלי. מיותר לציין, שהיא הייתה מאוד מנומסת. 

הסקייליין של מנהטן, קלינטון היל, ברוקלין

הסקייליין של מנהטן, קלינטון היל, ברוקלין

לפני כמה ימים חזרתי הביתה מהעבודה, או מהלימודים, אני אפילו לא זוכרת. השעה הייתה מאוחרת והיה חושך מוחלט. בחרתי ללכת בדרך קצת שונה מזאת שאני בדרך כלל לוקחת. מותשת, שבורה ומפוחדת, מפוחדת מהעיר הזאת, מהחושך שלה, ממיליוני האנשים שלא מצליחים לגרום לי להרגיש פחות בודדה, הלכתי הביתה ונשמתי את האוויר הקר.

לשכונה שבה אני גרה קוראים Clinton Hill, ועד אותו הרגע לא חשבתי על השם הזה בכלל. ופתאום, עמדתי בפינת רחוב, בלוק אחד לפני הדירה שלי (לשעבר). החושך הפרברי של ברוקלין הואר על ידי קו ארוך מנצנץ, מוכר מדי, כמעט קלישאתי. ואז הבנתי שממש ליד הבית שלי, באמצע הגבעה, רואים את הסקייליין. הסקייליין הזה שהביא להגירתם של מיליונים. הסקייליין שהוא כולו חלום.

ואז פתאום הבנתי ששכחתי. שכחתי שאני גרה בניו יורק. הפחד, הלימודים, חוסר השינה, השגרה הכאוטית, כל אלה גרמו לי באמת לשכוח. ניו יורק היא כבר לא רעיון. משהו לפחד ממנו. היא המקום שבו אני מנסה לבנות בית.


תגיות:, , , , , , , , , ,



תגובה אחת ל - “חשבתי שניו יורק לא כל כך מפחידה, ואז בעלת הדירה זרקה אותי”

  1. לירן פוגל
    לירן #

    מדויק! גם שגרים בה כזוג או משפחה- היא עדיין מפחידה. מאחלת לך שתהיה מפחידה פחות..

    3 בדצמבר 2017 ב - 23:59 להגיב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!