עוברת את הגבול

שירלי אביבי

על שירלי אביבי

ברילוקיישן שני בלונדון, אנגליה. אחרי קריירת משאבי אנוש בחברות הייטק בישראל, הגיעה ההצעה לרילוקיישן לוושינגטון דיסי, ארה"ב. ארזנו שני ילדים שהיו אז בני 4 ו - 7 פלוס כמה קרטונים שנשלחו בדואר ישראל, ויצאנו לדרך. שלוש וחצי שנים עבדתי בבנק הבינאמריקאי לפיתוח, המשקיף אל הבית הלבן בוושינגטון ופועל במדינות אמריקה הלטינית והקריביים. ואז הגיעה ההצעה לעבור ללונדון. שוב ארזנו שני ילדים, הפעם גם מכולה, ועברנו יבשת. עובדת בבנק לפיתוח ושיקום אירופה במטה הלונדוני, וכן עובדת עם סניפי הבנק השונים במדינות מזרח אירופה ומרכז אסיה, בתפקיד המשלב עשייה דיפלומטית וניהול מקצועי של פרוייקטים. נשואה לליאור שהוא האיש הכי הכי בעולם ובלעדיו לא יודעת מה הייתי עושה, ואמא של אופק (מתבגר-צעיר-מי-גאון-של-אמא) ואלעד (שתי-גומות-של-אושר), מהם אני שואבת השראה בכל יום מחדש. דוברת אנגלית וספרדית, אבל תמיד חולמת בעברית.

טודו – מה?

הרילוקיישן עלה לנו לראש. כן, כן, ממש ככה. אנחנו מרגישים לגמרי תיירים כשבאים לביקור בארץ ועכשיו עם ההכנות לקראת החזרה, אחרי ארבע שנים בניכר, עברנו לסטטוס עולים חדשים. לא מדברת שפה, אין עבודה, קשה, קשה.

בין רישום ילדים לבית ספר ("אמא, באמת שלא צריך ללבוש בישראל ז'קט ועניבה? באמת??") לבין רישום הפריטים שיכנסו למכולה, זו שתשוט לה מחופי אנגליה עד לנמל אשדוד, אנחנו מתחילים לאט לאט לעכל את המשמעות וגם לנסות לסגור קצת את הפערים. ואלה, למרות שנדמה לנו שאנחנו ישראלים ומכירים את כל השטיקים במדינה, גדולים בהרבה ממה שחשבנו.

סופשבוע, הריטואל הקבוע של בן השמונה ושלי: צפייה משותפת בסרטונים ביוטיוב. הוא בוחר מה שהוא אוהב, אני את מה שאני אוהבת, ואנחנו נהנים להעביר ביקורת נוקבת זה על טעמה של זו, ולהפך. הפעם הריטואל היה סביב הלהיטים העכשיוויים בישראל, כדי להראות לילד שלי שהפך כל כך מהר מישראלי לאמריקאי ולבריטי, שיש בארץ מוזיקה טובה לא פחות מג'יי לו אהובתו. וככה הגענו לסטטיק ובן-אל, ולשיר האלמותי "טודו בום".

עכשיו, אני אוהבת מוסיקה ופתוחה לכל הסגנונות. באמת. משתדלת לא להתקבע על ז'אנר מסויים, עד כמה שניתן. אבל מה לעשות, זה כבר היה יותר מדי. אני יודעת, אני יודעת, כולם אוהבים את הצמד הזה, ואין ספק שיש להם אנרגיות וקצב וחן נעורים שאפילו אני בגילי המופלג יכולה להבין ואפילו להנות מזה. לא היו לי ציפיות לשמוע יוני רכטר או אביהו מדינה אבל באנ'ה – שיר בלי שמץ של כלום על שום דבר, זה כבר הביא לי את הסעיף. למרות הכול ואף על פי, דחפתי את השיפוטיות חזרה עמוק פנימה, והחלטתי לתת לילד המוסיקלי שלי להגיד את דברו. אבל הוא לא אמר כלום, רק פער פה מתוק וגוזלי למול המסך ובסוף, כשיצא קצת מההלם, אמר לי "אמא, לא הבנתי כלום. did they sing in Spanish?"

יסלחו לי סטטיק ובן אל, זה לא הם – זה אנחנו. אפשר לחשוב שג'יי לו אהובתו של בני הצעיר מביאה איזו בשורה מוסיקלית מרעישה. היא לא. אבל איכשהוא עשינו מעבר כזה שבו אנחנו שוגים לחשוב שהיא כן. ולו רק מפני שבאמריקאית הכל נשמע יותר טוב ובבריטית יותר מתוחכם. "ראביש" כמו שאומרת חברתי פיונה. "it is absolutely rubbish". או בתרגום חופשי: בולשיט. והיא צודקת, כמובן. אנחנו חוזרים למדינה שכמה שחשבנו שהיא מטורפת היום אני מבינה שהיא יותר שפויה מהרבה דברים שקורים, למשל, בלונדון. אנגליה בחרה ברקסיט – רק בשנה האחרונה היו בלונדון שלושה פיגועי טרור ושלל הפגנות גזעניות. אמריקה מצידה חושבת שטראמפ יחזיר אותה לגדולתה, ובגדולתו שלו הוא משאיר את האמריקאים בלי ביטוח רפואי ובינתיים מעדיף לבנות חומות במקום לנפץ אותן, תוך כדי שהוא מפיץ ציוצים גזעניים ושוביניסטים לכל עבר. בין בלורית הבלונד המחומצן של טראמפ לזו של שרה נתניהו, אני כבר לא בטוחה מה יותר שפוי ומה יותר מטורף. איך אומרים? you better think again.

טראמפ. יעשה את אמריקה גרייט.

טראמפ. יעשה את אמריקה גרייט.

 

טוב, אנחנו חוזרים. זהו. ארבע שנים והגיע הזמן לשמוע קצת עברית שבוודאי מהר מאוד נחפש לאן כבר אפשר להימלט ממנה. המחשבות נעות בין איך הילדים יסגרו את הפערים בעברית אבל לא ישכחו את האנגלית, לבין כמה קוטג' אני הולכת להעמיס ברגע שיהיה לי מקרר, או בית בכלל, לצורך העניין. הכול תלוי באוויר, עומד במקום, לא זז, אבל טס קדימה בו זמנית. מישהו יכול להבין את זה בכלל?
אנחנו בודקים מה נקבל ממשרד הקליטה, מה לא נקבל מביטוח לאומי, ומקווים שבעברית הכל יהיה יותר קל. אף אחד לא מתחייב על זה, כמובן. בינתיים חברה מעדכנת אותי בוואטסאפ שעכשיו שלושים ושבע מעלות בצל, ובא לי למות. נזכרת בחופים של תל אביב והרצליה, והצבע שוב חוזר לי ללחיים. ככה בטלטלות כאלה בין חששות לתקוות, בסופו של דבר הכל מסתכם למילה אחת: בית. כי לא משנה איפה גרנו קודם, לא יכולנו להגיד על שום מקום אחר "חוזרים הביתה".

תל אביב. חוף שהוא בית.

תל אביב. חוף שהוא בית.

 

בחיי שאם תקשיבו שוב ושוב לטודו בום הזה (אם אזניכם יעמדו בזה), תשמעו מלים בספרדית. ניניה. נשבעת ששמעתי. גם הבן שלי זיהה. עם הספרדית הבסיסית שלו הוא מבין יותר ממני מה הולך בשיר הזה. בסוף שנינו קמנו ורקדנו, צחקנו וצעקנו טודו בום, טודו בום. אולי את המעבר הזה, ממש כמו השיר, לא צריך להבין, צריך לרקוד.
רוקדת עד אלייך, מדינה שלי קטנה. נתראה בקרוב ישראל. קפה קר על החוף, טודו בום, או סתם עם חברים, טודו בום, פקקים באיילון, טודו בום, סופר ביום שישי בצהריים, טודו בום, חם לח ועצבני. כמה התגעגעתי. כפיים. בום.


תגיות:, , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!