אמא מייד אין il

בתאל ליברמן

על בתאל ליברמן

בת 31, מעיר קטנה ונידחת במרכז הארץ: אור יהודה, מרכז השיפודים הארצי. היום גרה בשיקגו הקרה ומנסה להזכר באיך היו החיים כאשר הקור היה ברמה של תנור ספירלה קטן שבישלנו עליו ערמונים ולא ברמה של: "3 שכבות צריך רק כאשר מגיעים למינוס 12 מעלות". מורה בבית ספר יהודי, אמא של נונו השובבה ואישתו של מיכאל (שמו בישראל). נושאת בגאווה את פערי השפה והתרבות (בעיקר בויכוחים עם האיש האמריקאי היקר שלי). החלום שלי הוא לעמוד על הר הרצל ביום העצמאות ולהדליק משואה יחד עם סבתוש, ולתפארת מדינת ישראל! עוד עליי בבלוג הנוסף שלי: http://eemashelnunu.blogspot.com/ /

"יפה ועייפה" נאמר רק על קייט מידלטון

מכיוון שאני גרה בחו"ל החלטתי לכתוב פוסט מעורב על חויות האמהות הראשונות שלי הרחק מהבית, וגם של קייט, קייט מידלטון. אחרי הכל, גם היא גרה בחו"ל וגם היא גרה רחוק מהבית, או לפחות לא בבית הוריה. תנו כבוד למלכה האם.

נונו נולדה באמריקה הגדולה. מהיום בו הגעתי לחדר לידה ועד ליום בו שבתי לביתי (ביתי באמריקה הגדולה) כמעט ולא ישנתי. זה היה זמן הערות הארוך ביותר שידעו נפשי, או גופי. הדבר היחיד שלא התעייפתי ממנו הוא תחושת הגעגועים הביתה והרצון הזה ללדת בחדר ישן בתל השומר ולוותר על הלוקסוס של בית חולים ברמת בית מלון, עם אמבטיה פרטית, מסך טלויזיה ענק ושפע של אחיות ורופאים שמחייכים ושמחים לתת שרות. לוותר על כל זה רק כדי להיות בבית עם הנשים שליוו את חיי.  הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים בחדר הלידה, בדיוק כמו הוד מעלתה קייט, וכולם, בדומה לחברתנו הדוכסית מקיימברידג', נמנים עם טובי הרופאים במדינה, אבל הלבד היה כל כך לבד. גם בחדר העמוס באנשים שדאגו לי, כולל האיש היקר שלי, רק רציתי שסבתא שלי  תשב לידי ותגיד לי שכולן עוברות את זה, למרות שידעתי את זה בעצמי.

batel kateהגענו הביתה – במונית. בייבי ג'ורג', להזכירכם, נסע ברכב עם אבא ואמא, כאשר הוא ספק קשור-ספק חגור בכסא בטיחות עממי (אני מרגישה מלכותית לאור העובדה שלג'ורג'י ונונו יש כסא זהה). גם קייט הגיעה הביתה,  עייפה ויפה (אני מניחה שהיתה עייפה, נסיכה או לא, לידה זאת לידה!). למזלה, צוות שלם של מיטב נותני השרות חיכו לבואו של ג'ורג'י הקטן. אני הגעתי הביתה. וזהו. אכזבה? נו טוב, גם אני הייתי עייפה וממש לא יפה, או רזה, או קורנת, או זוהרת וכו'…  הגעתי עייפה, וכך גם האיש היקר שלי. אף אחד לא חיכה לנו בבית והמקרר היה ריק. וואו – דרמטי? בכל הלבד הזה יש תמיד את מי שהופך את הלבד ליחד. שתי קומות מעלינו, איתי ואביבה ששמחו כל כך והכינו עבורנו את מיטב המטעמים. מיכל ועומר מהבניין ממול שמחו לבשל עבורנו בימים אחרי הלידה, דנה השכנה אפתה עוגה, מלי באה לבקר ולהעביר לי את הזמן ובשיחות מקומיות ביבשת  מעיין, טלוש ואורנית לימדו אותי איפה בדיוק בטרגט אני מוצאת את מחלקת התינוקות. מעבר לים, סבתא ניחמה אותי ואמרה שכולן עצובות אחרי הלידה. מסקנה: ישראלים יש בכל מקום, אז תרגישו בבית.

אז היה לי קשה, גם לקייט היה קשה; אני מניחה שהיה לה קשה כי לא היה לה רגע אחד לבד. אבל חברים, קשה יש רק בלחם! וגם פסטה לא מבושלת היא קשה, וכנ"ל לגבי אבוקדו לא בשל. לא נשברתי! בעצם, לפעמים כן, אתם יודעים, בייבי בלוז וזה… אבל, התגברתי כמו מלכה! ולמדתי המון דברים שסתרו את מה שנאמר לי טרם היותי אמא, או בשנה הראשונה לאמהות. כמו שאמרתי, זה קשה. אבל זה גם אפשרי. אני עשיתי זאת ואני בטוחה שעוד רבות כמוני, למשל, קייט שילדה את ג'ורג'י וחזרה לביתה עייפה ויפה. אין סודות, הכל כבר נאמר, אבל יש כמה מיתוסים שאפשר לנפץ, שמתרחשים לפעמים באגדות על נסיכים ונסיכות. הקוראת קייט מתבקשת לעבור לפוסט הבא, עכשיו.

הבה נתחיל:

מיתוס ראשון -לילה טוב ג'ורג'י, לילה טוב קייט.  או, הגרסה העממית – התינוק ישן גם את ישנה. such a BS: זאת משוואה מאוד פשוטה. את פה ואין מי שיעזור לך אז את עושה הכל! מי יכבס לו את הבגדים? מי יכין לי אוכל? מי ידאג להגיינה האישית שלי שהוזנחה מהרגע בו הגעתי הביתה, אה, והכי חשוב מי ידאג לאיש היקר?! רגע רגע, מי ישאב חלב? או ימרח לינוסיל על הפטמות הסדוקות, ינקה בקבוקים, יזמין טיטולים ועוד בגדים, יתקשר לרופא ויכתוב טנק יו נוטס מטומטמים לשכנה מהדלת ממול שהביאה גרביים? מי?! את אמא יקרה. אבא היקר (או אמא השניה) יחזרו לעבודה בשלב מסויים ואת תאלצי להשאר לבד עם כל התענוג הזה. אז, אולי נחשוב שוב, התינוק ישן – איזה יופי! אח… אם רק אמא וסבתא היו פה והיו מבשלות, מכבסות, מקפלות ואני הייתי ישנה ומניקה בהנאה. אבל הן לא היו פה.

batel baby

געגועים לסבתא

מיתוס שני – מיתוס בינלאומי בלי שום קשר למקום בו נמצאים. הנקה היא הדבר הכי טבעי בעולם: נכון! כולם צודקים. הכי טבעי, ועכשיו בואו אחרי לכדור הארץ בבקשה; הנקה, במקרים רבים ממש לא באה בטבעיות. שעות שהצקתי ליועצת הנקה בבית החולים, 175 דולר על יועצת הנקה פרטית שבאה הביתה לשעה והראתה לי איך כמה ולמה, 70 דולר על השכרת משאבה מבית החולים ועוד הון לא מבוטל על המשאבה שקניתי. אך הגרוע מכל, רגשות האשמה על כך שאחרי 4 חודשים הפסקתי להניק. ההחלטה להפסיק להניק היתה קשה,  קשה יותר מחוסר שעות השינה. כל כך רציתי וכל כך כאב לי, כל כך רציתי ובהתחלה פשוט לא הצליח לי, כל הניסיונות וכל השאיבות. והלחץ החברתי שמחד גיסא, דרבן אותי לתת לנונו את הפירסט קלאס במזון תינוקות, ומאידך, תסכל כל כך. שבועיים, זה פרק הזמן שעבר עד שהצלחתי להתגבר על רוב המכשולים. ואז זה באמת הרגיש טבעי. וכמה שבועות לאחר מכן חזרתי לעבודה. חודשיים אחרי החזרה לעבודה החלטתי שזהו. 4 חודשים ידעתי שאני נותנת לילדה שלי את שיא הבריאות בעמל רב.  היום אני, בכנות, יכולה להגיד שזה היה רגע עצוב, ממש משבר. בבקשה אל תגידו לי שאמא שמחה משמעה תינוק שמח. אני לא שמחתי להפסיק להניק. מי אמר שלא בוכים על חלב שנשפך? אגב קייט, מקווה שאת מניקה, חלב אם הוא אוצר יקר מכל אוצרות המלוכה הבריטית.

מיתוס שלישי – בכי משמעו גזים. כך אומרים בעברית ובתל אביב רבתי. לא! לא כל בכי הוא גזים ושמישהו יסביר את זה למשפחה שלי שגם במרחק אוקיינוסים ניסו לשכנע שיש רק אמת אחת לגבי בכי של תינוקות ומקורה ב…. אני לא זוכרת מה היה ההסבר הישראלי לבכי שלי, הדחקתי. בכל אופן, בכי הוא אמצעי תקשורת. בכי הוא דבר נהדר. תינוקות, גם המוכשרים ביותר, אינם נולדים מדברים, הבכי הוא אמצעי התקשורת היחידי המקשר אותם  אל העולם החיצון. גבירותי ורבותי, בשבועות הראשונים לחייהם, אנחנו בהחלט עולם חיצון ליצורים הקטנים הללו. אם הם בוכים אזי הם – רעבים/ צריכים ללכת לשירותים/ רוצים לישון/ משהו כואב להם. משהו כואב – גרעפס שלא יצא/ תנוחה לא נכונה/ שערה מסובבת/ גומי לוחץ על הבטן/ גזים. זאת התאוריה שאגב, למדתי מד"ר רוברט מינקוס, (כן אני יודעת, השם שלו) יהודי אמריקאי אסלי.

batelbaby2מסתבר, שרחוק מהבית לומדים הרבה. כן חברים, נונו עשתה לי בית ספר, בית הספר של החיים, למדתי המון ובשתי שפות, והמחברת שלי עדיין פתוחה.

הקוראת קייט, אם הגעת עד פה ונהנת, סימן ש: א. ג'ורג'י ישן, ולכי גם את לישון ויפה שעה אחת קודם. ב. הנֶני מרדימה את ג'ורג'י בזמן שאת עושה קניות און ליין מג'ימבורי עם הקופון החדש שקבלת במייל ובדרך "נתקלת" בבלוג המוזר שלי. ג. את מניקה וגולשת באיי פון החדש שלך. אנא, הקיפי את התשובה הנכונה, או פשוט תעשי לייק לפוסט.

 רגע לפני שאסיים, אני פשוט מוכרחה – דבר נוסף משותף לקייט ולי; תשעה חודשים הוא פרק הזמן שלקח לנו להשמין בנחת. ההבדל ביננו הוא שלה לקח 9 ימים לחזור לגזרה, לי לקח תשעה חודשים.

ברשות הוד מעלתה, הדוכסית מקיימברידג', אמא של ג'וג'ו, אסיים את הפוסט להיום ואלך לישון.

לילה טוב וחלומות מלכותיים,

המלכה האם:)

 

 


תגיות:, , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!