עוברת את הגבול

שירלי אביבי

על שירלי אביבי

ברילוקיישן שני בלונדון, אנגליה. אחרי קריירת משאבי אנוש בחברות הייטק בישראל, הגיעה ההצעה לרילוקיישן לוושינגטון דיסי, ארה"ב. ארזנו שני ילדים שהיו אז בני 4 ו - 7 פלוס כמה קרטונים שנשלחו בדואר ישראל, ויצאנו לדרך. שלוש וחצי שנים עבדתי בבנק הבינאמריקאי לפיתוח, המשקיף אל הבית הלבן בוושינגטון ופועל במדינות אמריקה הלטינית והקריביים. ואז הגיעה ההצעה לעבור ללונדון. שוב ארזנו שני ילדים, הפעם גם מכולה, ועברנו יבשת. עובדת בבנק לפיתוח ושיקום אירופה במטה הלונדוני, וכן עובדת עם סניפי הבנק השונים במדינות מזרח אירופה ומרכז אסיה, בתפקיד המשלב עשייה דיפלומטית וניהול מקצועי של פרוייקטים. נשואה לליאור שהוא האיש הכי הכי בעולם ובלעדיו לא יודעת מה הייתי עושה, ואמא של אופק (מתבגר-צעיר-מי-גאון-של-אמא) ואלעד (שתי-גומות-של-אושר), מהם אני שואבת השראה בכל יום מחדש. דוברת אנגלית וספרדית, אבל תמיד חולמת בעברית.

כל ההתחלות (לא כל כך) קשות

אלו היו ארבעה חודשים מורטי עצבים, לחוצים ועמוסים. פינינו דירה, סיימתי תפקיד, עשינו מסיבות פרידה,מכרנו רהיטים וסגרנו את חשבונות הטלפון והאינטרנט. במקביל איתרנו מקום מגורים, נרשמנו ורשמנו. טבלאות אקסל, פנקסים ובלוקים צהובים התמלאו במשימות, הערות, כתובות וטלפונים. איכשהו, למרות כל מאמצינו להיות מאורגנים, חיינו בבלגן. דירתנו התמלאה ארגזים, ורשימת המשימות הלכה והתארכה כשגילינו שמאחורי כל שורה ישנן עוד ארבע שמתחבאות. בסופו של דבר תאריך היעד הגיע, ואני, כוח החלוץ, יצאתי לדרך.

אחרי 13 שעות באויר פלוס 6 שעות על הקרקע נחתתי בוושינגטון. הבירה. עם שתי מזוודות גדולות ואחת קטנה, שיא של אובר וויט ותיק גב מלא מגבונים לחים ומוצץ שנשכח (אלוהים יודע איך הוא הגיע לתיק שלי, ואני רק חשבתי על הילד שהשארתי בבית בלי מוצץ. אבוי). לבד לגמרי בעיר גדולה, אני מוצאת את עצמי מתחילה להבין ולעכל שזה החלום האמריקאי שלי והנה כאן, דקה אחר דקה, הוא קורם לו עור וגידים. אני עולה על מונית רק כדי לגלות שנחתתי בשעה הכי לא טובה שאפשר – שעת הפקקים. חמש אחר הצהריים, המונה של המונית דופק, בלית ברירה אני פותחת בשיחה עם נהג המונית, ולו רק כדי להעביר את הזמן. אני רוצה לישון, אבל סקרנית כל כך לראות מה יש שם מסביב. הכול ירוק, כמו שמורת טבע ענקית, הכול ענק. אמריקה. הנהג שלי מדבר במבטא מוזר ואני מגלה שהוא מבנגלדש. הוא מספר לי על המשפחה שלו, שגרה איתו באותו בית כבר חמש עשרה שנים, ועל אחותו שעדיין בבנגלדש וכמה נורא שם המצב. אני בתמימותי שואלת אותו מה הדת העיקרית בבנגלדש ובטוחה שהתשובה תהיה הינדו, והוא עונה שתשעים אחוז הם מוסלמים. אני מתמתחת לרגע ויודעת שלא אעצום כבר עיניי בנסיעה הזאת.

בחרנו לגור במרילנד, ליד וושינגטון. העיר רוקוויל היא פרבר נעים ויפה, ולא מעט ישראלים גרים כאן. אני יוצאת לסיבוב ראשון בשכונה ומגלה ניקיון מופתי, אנשים חייכנים וסנאים. הגוף שלי בג'ט לג ואני רוצה לישון, למרות כל ההתרגשות. חושבת על שיחה ראשונה הביתה, ומבינה שהשעה שם היא שתיים בלילה. כניראה שהטלפון יחכה למחר.

20130523_171609

יומיים של התנדנדות על הרצף שבין שינה לעירות הספיקו לי. הג'ט לג כבר מאחוריי ולמרות התעוררות קבועה בשלוש לפנות בוקר, אני מצליחה לישון בלילה ולהיות ערה ביום. עכשיו צריך להתחיל להתארגן: חתימה על חוזה השכירות, רישום הילדים לגן ולבית הספר, הזמנת טכנאי שיתקין אינטרנט, טלפון וכבלים, רישום בחברת החשמל והגז. אני לבד, עדיין בלי רכב, מנסה להתנייד בעזרת המטרו. כל דבר חדש לי, כל תהליך שאני מצליחה לבצע גורם לי לתחושת סיפוק אדירה, כמו טיפוס על הר גבוה והגעה לפיסגה. אלה פסגות קטנות, שכל אחת מהן גורמת לי להרגיש קצת יותר מקומית, קצת יותר מבינה, קצת פחות חוצנית. אני לומדת לתפעל את מכונת הכרטיסים של המטרו, לבצע קניות בשירות עצמי בסופר, לומדת את הכיוונים ואת שמות הרחובות. לומדת להכיר את החנויות ליד הבית, ודואגת למלא את המקרר שלי בירקות ופירות.

נסיעה ראשונה לעיר הגדולה וושינגטון כדי לראות את מקום העבודה החדש שלי היא השלב הבא, מתרגלת "על יבש" את הדרך כדי שלא אתבלבל. אני פוגשת בניין גדול ומרשים, ממש ליד הבית הלבן. חושבת על זה שיש סיכוי מסויים שאני אפגוש את מישל אובמה עושה שופינג לידי, וגם אם לא, עצם המחשבה שאנחנו נמצאות במרחק שני בלוקים זו מזו גורמת לי להרגיש אבק כוכבים נשיאותי. הו מיסטר פרזידנט ואישתו.

20130525_114922

יום הזיכרון האמריקאי מתקרב, ואני מבקרת כמו כל תייר מצוי, במונומנטים המרכזיים של העיר: הבית הלבן, האובליסק, האנדרטה לחללי מלחמת העולם השניה, הבריכה המוארכת שמזכירה לי תמיד את הסצינה ההיא מ"פורסט גאמפ" והפסל של לינקולן. אני עושה מסלול הליכה, ופוגשת דגלים עם פסים וכוכבים, זרים קטנים מנייר שהונחו לרגל יום הזיכרון ושלל רוכבי הארלי דייוידסון שגודשים את העיר לרגל ה – Rolling Thunder, תהלוכת אופנועים בתוך העיר להעלאת המודעות של הממשל לחיילים בשבי ונעדרים. זו מסורת רבת שנים ואני זוכה לראות מקרוב את החבר'ה הקשוחים והמאובקים הללו, על מעיליהם השחורים שסמל הנשר מופיע עליהם, מציפים את הפסל של לינקולן ואת המדרגות היורדות ממנו.

IMG_20130525_172635

אני מתחילה להרגיש קצת יותר אמריקאית אבל עדיין מרוחקת, זרה. למחרת אני נפגשת עם חברים ושמחה לנהל שיחה בעברית. בסך הכול עברו כמה ימים ואני כבר זקוקה לשמוע עברית. בערב אנחנו נוסעים לגבעת הקפיטול לראות את הקפיטול קונצרט, מופע לרגל יום הזיכרון. אני מייד נזכרת ב"שרים בכיכר" הישראלי שלנו, במיוחד כשאני רואה אנשים נוהרים אל הדשא הרחב עם שמיכות ותרמוסים. עשרות אלפי אנשים מתיישבים בשקט, ולכולם יש עיניים נוצצות כאשר גארי סיניס מתאר חייל שהתאבד בעקבות הלם קרב. גם אני מזילה דמעה.

IMG_20130527_112738

ביום ראשון אני קמה מוקדם ושוכחת שיום ראשון הוא כמו שבת. זה מצחיק אותי, ובמקום לחזור לישון אני מתקשרת הביתה. איזה כיף לראות את הפרצופים השמחים של ילדיי, שעדיין נמצאים בישראל, ככה על הבוקר.

IMG_20130523_001145

אני כל כך מתגעגעת. כל כך לבד. רק עוד קצת אני מזכירה לעצמי, רק עוד קצת. מכינה קפה פילטר אמריקאי, טועמת אותו ושופכת.  אולי עוד אתרגל לטעם מתישהו. בינתיים מחממת שוב את המים, הפעם שמה לי נס קפה ומוסיפה חלב. יש דברים שלא משתנים.


תגיות:, , , , , , , , , , , , , , , , ,



תגובה אחת ל - “כל ההתחלות (לא כל כך) קשות”

  1. שגיא מישראל #

    שירלי, תודה על פוסט מקסים ומשתף, כתיבתך המהודקת והזורמת מכניסה את הקוראים לתמונת המציאות אותה את מבקשת להעביר. תודה

    28 בפברואר 2015 ב - 7:36 להגיב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!