מחשבת מסלול מחדש

שני קורבלניק

על שני קורבלניק

אהלן! שמי שני קורבלניק, זוגית של נפתלי ואמא ל"שלושה מתחת לשבע" (כמעט 7, כמעט 5 ובול 2). מנסה כל יום מחדש: להיות בת אדם טובה, להיות אמא נהדרת, בת זוג מכילה, לתחזק את הקריירה (או לפחות את העבודה...), והעיקר - לא ליפול לכל רגשי האשמה המלווים את כל הג'אז המפואר הזה. מאוהבת בניו יורק ומתגעגעת לים התיכון.

כל קיץ קורה דבר מה…

כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. פרידה

גם השנה נפרדתי מחברות שעזבו את העיר עם משפחותיהן. אם זה השלב בקריירה, הגיל של הילדים, או העייפות מהרעש ומחירי הדיור, הקיץ היה גל עזיבה גדול מהרגיל ונאלצנו לחבק לשלום חמש משפחות יקרות לליבנו; חלקן הגיעו יחד איתנו, חלקן היו תחליף אמיתי למשפחה פה, חלקן נתנו לנו כזו תחושה של בית שיכולתי אפילו להתקשר כשנתקעתי ולבקש שיוציאו לי את הילד/ה מהגן. עם רוב החברות העוזבות הייתי שמחה להפגש יותר, רצוי על בירה ובלי הילדים, כמה מהן אכן פגשתי רק על בירה ובלי הילדים. אפרופו אלו… זה לא נהיה קל יותר לספר לקטנים כל שנה מחדש שצריך לומר שלום לחברים טובים ותכף תתחיל השנה, והם בטוח יפגשו חברים חדשים (אני משתמשת באותן המילים גם לנחם את הגדולים…). את אומנם משכנעת את עצמך ואותם שחבר לשנתיים זה בסדר, גם שנה אם אתם ממש באותה אנרגיה, אבל יודעת שבספטמבר תשאלי את החדשים – ספק בעניין, ספק בהתגוננות – לכמה זמן הם באים, ובינך לבין עצמך גם תודי שיש מצב לפרסה אם את הקיץ הבא כבר יבלו בחזרה בתל אביב, אחרי טיסה לכיוון אחד.  כי הגוף זוכר קינסטטית שזה קצת כואב בבטן להתגנדר כל כך, לפזר חיוכים, להכיר בין הילדים ולקבוע בפארק אם ממילא הם תכף הולכים…

אני שונאת, שונאת פרידות, וגם די גרועה בהן. אין לי שום דבר טוב לומר עליהן, אני אף פעם לא יודעת מה נכון או לא נכון לעשות בעניינן, ואין לי שום עניין לשפר את כישוריי בתחום.  מרוב שאני עסוקה בהרצת הספירה הקיציית הקבועה שלי בראש, אפילו התקשרתי לאחת החברות בבהלה שאולי פספסתי את יום המעבר ולא הספקתי להפרד כמו שצריך.פרידה12

אז בכדי לא להרגיש מטורפת מדי (בכל זאת, חוזרת על אותם מספרים ורשימות שוב ושוב בראש) וכיוון שזה הרבה יותר זול מפסיכולוגית, שיתפתי את החברים בתחושותיי. חבר אחד שבדיוק עבר לגור מחוץ לעיר, אבל ממשיך להגיע כל בוקר לעבוד בה, אמר לי היום שניו יורק בנויה כך שהיא תמיד מנצחת ואתה תמיד מפסיד. נדמה שכמו ברולטה, אתה מרגיש שאתה פשוט חייב לנסות רק עוד פעם אחת, לעבוד על עצמך שרק עוד סיבוב אחד ודי, סיבוב שמעכב את העזיבה רק במעט. חברה אחרת אמרה שאחרי שש שנים בעיר, למודת כל סוגי החברויות ברילוקיישן, כולל כמה וכמה חברים שכבר חזרו לארץ, היא הבינה שפה כל אחד לעצמו ואי אפשר באמת ליצור חברים קרובים ואמיתיים, כאלו "כמו בארץ". עם חברה שלישית הייתה לי שיחה מעט שונה: דיברנו על העובדה שהיא הצליחה להתחבר עם קבוצת חברות אמריקאיות, שהפכו להיות החברות 'הכי הכי' שלה בארה"ב, ודווקא איתן, בלי אנגלית אמריקאית ועם שינויים תרבותיים שלא תמיד ניתנים לגישור, היא הרגישה הכי שייכת שיש.

מתוקף עיסוקיי ועבודתי עם הקהילה הישראלית/יהודית בניו יורק, רוב המעגלים החברתיים שלי מגיעים משם. לשמחתי, לאחרונה הגשמתי חלום ישן (שהולך איתי כבר 15 שנה) והתקבלתי לקורס הסמכה למטפלים בתנועה (ובינתיים גם סיימתי את הסמסטר הראשון). פעם ראשונה שאני בקורס "אמריקאי" אמיתי, אקדמי ורציני, שכולל המון אמריקאים, פרואנית, ברזילאית, טרינידדי, וקנדית, ואף לא ישראלי אחד מלבדי. נוכחתי לדעת שכל התכונות שמדביקים לי חבריי דוברי העברית מתורגמות נפלא גם לאנגלית על ידי חבריי בקורס. מסתבר שאני יכולה להיות מצחיקה גם בעברית וגם באנגלית. כמה נפלא! כן- פסיכולוגיה בשקל וחצי: במקום לשבת בחושך, לבד ולבכות על מר גורלי ובדידותי לאחר שכל כך הרבה חברים עזבו את העיר באחת, כמו משמיים התחיל הקורס הזה ומצאתי את עצמי יוצרת ונלהבת גם בעולם מקביל ו"מאונגלת".

אז הם נוסעים, אבל גם משאירים אותך עם התחושה שכולם מתקדמים לאנשהו ואת נותרת מאחור. אולי הם ראו משהו שאת לא? אולי הם הבינו משהו שאת לא? הרי אם את חותמת על דירה חדשה בארץ, בניו ג'רזי או בקליפורניה, אז אוטומטית הבית מגיע גם עם גינה, ואויש כמה שאני מתגעגעת לבית עם גינה… אני בכלל בשלב שמרפסת בדירה ניו יורקית טיפוסית זה פאקינג השג!!.פרידה6

היזם וגורו הנטוורקינג האמריקאי, ג'ף פולבר מאמין שהאדם הבא שנפגוש עלול שנות את חיינו, וטלי תיזכרה אותי לפני שעלתה על המטוס שלקח אותה התל-אביבה שצריך להיות כל הזמן בהודיה. אז רוצה לומר תודה חברים וחברות על שהייתם; מי לפרקים, מי לתקופה קצרה, ומי לתקופה רציפה. תודה שסגרתם לנו חור והרחבתם את החום שבלב בקפה משובח, או בשיחת טלפון של 11 בלילה (כזו כמו שיש בארץ…). תודה שאפשרתם לילדים שלי להרגיש הכי קרוב למשפחה מורחבת שאפשר, תודה שהייתם בית רחוק מהבית, מקווה שהיינו לכם גם.

חייבת:

 

בברכת שהפרידות תמיד יהיו קצרות והפגישות ארוכות.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



10 תגובות ל - “כל קיץ קורה דבר מה…”

  1. Tsipy #

    שני יקרה
    קראתי בעיון רב את תיאור הפרידות בקיץ
    כמובן היטבת לתאר זאת בצורה שנגעה מאד ללב
    קל היה להזדהות עם דבריך והרגשתך.
    אך מטבע הדברים אנחנו למדים שהחיים ממשיכים
    ,למרות הפרידות ולמרות הקושי אנחנו מהר מסגלים לנו ומתאימים את עצמינו למצב החדש
    ולראיה שמצאת לך נישה חדשה באמצעות החימודים
    כך היה גם לי כשהגעתי לקורס תטא שזכיתי להכירך
    נהנהתי לקרוא כרגיל כתיבתך נפלאה
    ותמיד אשמח להיות עימך בקשר❤️
    מאחלת
    לך המון הצלחה בלימודים

    26 ביולי 2017 ב - 19:06 להגיב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      ציפי היקרה, איזה כיף שנתקלו דרכנו!
      תודה רבה לך על כל המילים החמות, ואת צודקת- טבע האדם מסתגל מהר לשינויים ומתאים עצמו מחדש. שרידות- בקטע הטוב ל המילה :)

      נשיקות!!

      27 ביולי 2017 ב - 4:37 להגיב
  2. לירן פוגל
    לירן #

    המשפט על ניו יורק והרולטה מדויק. ואצלי הוא מהדהד חזק מהרגע שעזבנו אותה.
    אולי גם בגלל השיר החזק של מוניקה סקס על ניו יורק. שתתפני ל-4 דק' תקשיבי לו. הוא מתאר בשבילי בצורה נפלאה את העיר שלא הפסקתי לאהוב לשניה. גם שהיה קשה וגם שלא.

    https://youtu.be/xqoaIRApxaU

    28 ביולי 2017 ב - 4:06 להגיב
    • שני קורבלניק
      שני #

      שיר גדול, ללא ספק :) מתי עזבתם אותה (ולאן הלכתם)?

      29 ביולי 2017 ב - 2:42 להגיב
  3. רותי #

    שנקיל'ה
    זה מקסים וכרגיל מתחברת. גם אנחנו עברנו פרידות וזה באמת מרשרש בלב. אבל בסוף…אני גרמתי לאחרים רשרוש כי אנחנו היינו אנו הנפרדים.

    כחלק מהחברים המשכנו בארץ עד היום מה שמראה שהם חברי אמת והיום גם התפוח הגדול
    אמא

    28 ביולי 2017 ב - 17:25 להגיב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      ברור! אתה מגלה פה אנשים שהם לגמרי ובאמת הופכים למשפחה, וגם כאלו שחשבת שהם משפחה וגילית שאם משפחה כזו עדיף להיות בן יחיד 😉

      30 ביולי 2017 ב - 4:57 להגיב
  4. משי אסתר #

    מקסים מקסים.
    קראתי והתרגשתי מאוד, ובין השורות הרגשתי געגוע עמוק לארץ וכאילו בתת המודע ישנן מחשבות לאסוף הכל ולחזור ארצה, כאן את יודעת יהיו לך חיי חברה שופעים ותוססים כולל משפחה אורגנית וחברים וכמובן מימוש שאיפותייך ויכולותייך
    זאת התחושה האישית שלי.
    בכל מקרה.
    מאחלת לך אושר רצוף ושלווה

    29 ביולי 2017 ב - 21:20 להגיב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה, תודה! אני אף פעם לא יוצאת בהודעות חד משמעיות: יש בקרים שכל מה שאני רוצה זה לחזור לארץ, ויש בקרים שאני חושבת שהכי טוב להשתבלל לתוך הסנטרל פארק מבלי להסתכל ימינה או שמאלה :)

      30 ביולי 2017 ב - 4:56 להגיב
  5. Ilana #

    תארת את תחושותייך כל כך ברור שאני ממש הצלחתי להזדהות אתך! פרדות זה קשה ואני גם לא אוהבת אותם…מאחלת לך מצב רוח טוב והמשך קיץ מהנה.

    30 ביולי 2017 ב - 6:11 להגיב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה אילנה היקרה, חייב להיות- מתחילה תכף שנה חדשה: הכל יהיה חדש ומרגש שוב :)

      30 ביולי 2017 ב - 6:58 להגיב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!