operation: relocation

לירון גליק

על לירון גליק

חולמת בהקיץ סדרתית, מכורה למילים, צבעים וצלילים. עוברת למינכן להצטרף לבן זוג שכבר התחיל את המסע שלו שם. מתכוננת לחוויה של חיי ושורדת כדי לספר על זה.

לזכור

השבוע  צוין ברחבי העולם יום השואה הבינלאומי. בעוד בישראל מדובר ביום אבל לאומי החל בכ״ז בניסן, שזה בדרך כלל סביבות אפריל או מאי, בשאר העולם נוהגים לציין אותו ב27 לינואר, יום שחרור אושוויץ.
ההתייחסות העולמית אליו היא פחות כאל יום אבל, ולרב הוא לא זוכה להתייחסות כלל ארצית כמו שבישראל, אלא יותר באירועים ברמה המקומית – טקסים, שיחות, הקרנת סרטים בנושא וכדומה.

כמו הרבה משפחות בישראל ומחוץ לה, גם המשפחה שלי שילמה מחיר כבד בשואה.
גדלתי על סיפורי הגבורה של סבא וסבתא, שהמעיטו לספר. הייתי מסתכלת על המספר שמקועקע להם על הזרוע, ובסקרנות של ילדה קטנה מציפה אותם בשאלות, שבדרך כלל זכו לתשובות כמו ״זה כלום, כמו תעודת זהות״. סבא היה מתבדח שהסבון שלו לא טוב, ולכן זה לא יורד במקלחת.
ככל שגדלתי, ולמדתי יותר, כך גם שאלתי יותר.

סבא מעולם לא הזיל דמעה, כשהוא סיפר איך הוא גילה שאשתו והתינוקת נרצחו.
הוא סיפר בצורה אינטלקטואלית ויבשה, איך הוא איבד את הראייה באחת מעייניו, ואיך איבד אצבע כאשר העביר סלעים כבדים.
קולה של סבתא מעולם לא רעד, כשהיא סיפרה איך היא שוחררה מאושוויץ ממש כשהיא חשבה שהכל נגמר, או כשסיפרה איך מכל אחיה ואחיותיה, היא מצאה רק אחד בחיים.
כשביקרתי באושוויץ בגיל 16, הרשתי לעצמי לבכות בשם כולם, והדמעות באמת לא הפסיקו.

מגדה ושוני גליק ז״ל. סבתא ניצולת מחנות בירקנאו ואושוויץ. איבדה בשואה את שני הוריה, שתי אחיותיה ואת אחיה. סבא ניצול מחנה בוכנוולד. איבד בשואה את אשתו ובתו הפעוטה שנרצחו באושוויץ, כמו גם את שני הוריו ושתי אחיותיו.

מגדה ושוני גליק ז״ל. סבתא ניצולת מחנות בירקנאו ואושוויץ. איבדה בשואה את שני הוריה, שתי אחיותיה ואת אחיה. סבא ניצול מחנה בוכנוולד. איבד בשואה את אשתו ובתו הפעוטה שנרצחו באושוויץ, כמו גם את שני הוריו ושתי אחיותיו.

לא בחרתי את מדינת הרילוקיישן. הסצינה הזו בסרטים שבן אדם מסובב גלובוס ומפנה את אצבעו ליעד ספציפי היא כמעט ואף פעם לא מציאותית. אולי אם הייתי בוחרת, גרמניה לא היתה הבחירה הראשונה שלי. אין לדעת.
כשעברתי לגרמניה זכיתי לתגובות מעורבות מהסביבה. כאילו לא די בחוסר ודאות של העתקת החיים למדינה זרה, תרבות זרה ושפה זרה, לאנשים בסביבתי גם היו הערות להגיב. ״למה דווקא גרמניה? אני בחיים לא אהיה מסוגל לחיות שם״.
חברה טובה אף אמרה שלא תוכל לבוא לבקר אצלי, לצערה, כי אינה מוכנה להיכנס לגרמניה באופן עקרוני.
לא פעם חשבתי מה הסבים והסבתות שלי היו חושבים לו היו בחיים. פחדתי אפילו מהתגובה של ההורים שלי, כשסיפרנו להם לראשונה.

סבא אליעזר שמולוביץ׳ ז״ל, ניצול מחנה מאוטהאוזן. איבד בשואה את אימו,אחותו, גיסו ואת שני אחייניו הקטנים.

סבא אליעזר שמולוביץ׳ ז״ל, ניצול מחנה מאוטהאוזן. איבד בשואה את אימו, אחותו, גיסו ואת שני אחייניו הקטנים.

יש ימים שאני קמה בתחושת ניצחון שאני פה, אחרי כל מה שעברנו. יש גם ימים שאני קמה בתחושה כבדה, במחשבות של איך אני מסוגלת להיות פה,  אחרי כל מה שעברנו.
אני לא בטוחה אם אי פעם אגיע למסקנה חד משמעית ותחושה אחת בלב, ולא בטוחה שאני צריכה.
אבל אני פה. אני חיה בגרמניה. אני גרה במינכן, העיר בה המפלגה הנאצית קמה לתחייה.
אני פה, ואני לא מתנצלת. לא מסתירה ולא מטשטשת את היותי יהודיה וישראלית.

חברה גרמניה סיפרה לי כשכשהתנדבה בישראל, פגשה אישה מבוגרת בתחנת אוטובוס. האישה שמעה אותה מדברת גרמנית עם חברותיה, והתעניינה מאיפה הן ומה הן עושות בארץ. היא שוחחה איתן שיחת חולין באנגלית ואז האוטובוס שלהן הגיע.
כשהבנות עלו לאוטובוס, האישה קראה לעברן בגרמנית ״הגרמנים הרגו את כל המשפחה שלי, אבל אני לא מאשימה אתכן. אתן צעירות״.
אני בוחרת לסיים בסיפור הזה, כי אני כבר לא מאשימה.
השואה היא פצע פתוח בהרבה משפחות, וככה היא ממשיכה להיזכר ולהילמד, כדי שדברים כאלו לא יקרו יותר לעולם.
יש להיזהר מלטעות, אני לא שוכחת וגם לא סולחת.
אני נוצרת את המורשת שלי, זוכרת את העבר ומסתכלת אל העתיד.


תגיות:, , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!