אמא מייד אין il

בתאל ליברמן

על בתאל ליברמן

בת 31, מעיר קטנה ונידחת במרכז הארץ: אור יהודה, מרכז השיפודים הארצי. היום גרה בשיקגו הקרה ומנסה להזכר באיך היו החיים כאשר הקור היה ברמה של תנור ספירלה קטן שבישלנו עליו ערמונים ולא ברמה של: "3 שכבות צריך רק כאשר מגיעים למינוס 12 מעלות". מורה בבית ספר יהודי, אמא של נונו השובבה ואישתו של מיכאל (שמו בישראל). נושאת בגאווה את פערי השפה והתרבות (בעיקר בויכוחים עם האיש האמריקאי היקר שלי). החלום שלי הוא לעמוד על הר הרצל ביום העצמאות ולהדליק משואה יחד עם סבתוש, ולתפארת מדינת ישראל! עוד עליי בבלוג הנוסף שלי: http://eemashelnunu.blogspot.com/ /

מה אנחנו עושים פה?

כבר מעל שבוע אני יושבת ושוברת את הראש עם פוסט שמסכם את כל הרגשות הלאומיים אחרי הביקור בארץ, ואיך הם קשורים ליום הזכרון ויום העצמאות וגם ליום השואה, וזה פשוט לא מצליח לי. יש כל כך הרבה לכתוב ו500 מילים לא יספיקו, אין מצב. אין לי מושג איפה למצוא את המילים הנכונות ולחבר את כולן יחד כדי שמישהו יקרא עד הסוף. הימים האלה הם הימים הכי קשים עבורי. ימים של זכרון, ימים שבהם אני נזכרת איך אני ויתרתי על ימי הזכרון כדי לזכות בעצמאות ,כדי ללמד על עצמאות של מדינה, כדי לחנך על שואה, חיים זכרון ותקומה. כדי ללמד את סיפורם של הגיבורים שלנו.

כבר 5 שנים שאני זוכרת היטב מה זה יום העצמאות באמת, אבל לא מרגישה את היום הזה פה.

כבר חמש שנים שאני  רוצה יותר מכל יום אחר בשנה להיות בארץ ביום הזה.

By English: Designer: Otte Wallish עברית: מעצב: אוטה וליש [Public domain], via Wikimedia Commonsכבר 5 שנים שאני רואה את זה כמשימה אישית שלי לספר על יום הזכרון ההוא בהיותי חיילת, בשנה ההיא בה נתנו לי הזכות והכבוד ללוות משפחה שכולה בהר הרצל, אני זוכרת איך עמדתי יום שלם בשמש היוקדת, מטרים ספורים מטקס יום הזכרון, ברקע היתה הצפירה ושמעתי את אל מלא רחמים,  וחיכיתי להם שיגיעו והם לא הגיעו, הקבר ליד היה קברו של נחשון וקסמן ז"ל, ובחלקה הסמוכה שמעתי אבא שאומר לבן הגיבור החלל שלו "גדי, זה אבא, התגעגעתי". אני זוכרת את זה במדויק ולא רוצה לשכוח אף פעם איך היה לי קשה, וחם ועצוב, והלב נשבר, והרגשתי כל כך נבוכה שאני בת מזל. ואני יושבת עכשיו ומנסה לכתוב פוסט על הרגש הזה, הרגש הלאומי הזה, והמילים נשפכות אל תוך עשרות פסקאות, וכולן אישיות מדי, וכולן מביכות כי אני בת מזל. ולא יוצא לי מזה שום פוסט, רק המון מסמכים חסרי כותרת.

לפני כשבועיים, חזרנו מהביקור בארץ לקור של שיקגו  עם הרגש הזה, הרגש הלאומי. המחשבה היחידה היא שאין לנו ארץ אחרת. האיש היקר שלי לא יודע אפילו שזאת שורה משיר. את הילדים שלנו חייבים לגדל בארץ, ויפה שעה אחת קודם. אבל מהיכן מתחילים. הנה שוב נתקעתי. אפילו עכשיו, כשאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

הגעתי לכאן, לאמריקה הגדולה, כי הרגשתי שיש לי ארץ אחרת, אבל גם היתה לי משימה ללמד עברית ויהדות בתפוצות. כשסבא שלי, זכרו לברכה, עלה לארץ הוא לא ידע לקרוא ולכתוב, עד יום מותו לא ידע זאת. כאשר השווצתי וקראתי מולו ספר בפעם הראשונה הסכמנו שנינו שיום אחד אלמד אותו לקרוא ולכתוב בעברית. אף פעם לא עשיתי זאת. סבא שלי שירת בצבא ההגנה לישראל בגאווה, בלי לדעת לקרוא ולכתוב אבל עם המון אהבה וחזון במשך 33 שנים. 3 שנות שירות סדיר ו30 שנות מילואים. המילואים תמיד נפלו על יום ההולדת שלי. יש לי תמונה עם סבא וסבתא ביום הולדת 6, סבא במדים ולי יש זר על הראש. זה היה ברור שאני אשרת בצבא, וגם אלך לאוניברסיטה, אבל בעיקר שאדע לקרוא ולכתוב. הרבה שנים אחרי התמונה של גיל 6 היה לי הכבוד לתמונה נוספת עם סבא וסבתא, הפעם אני לבשתי מדים. וסבא, הוא עדיין לא ידע לקרוא ולכתוב, אבל עדיין היה מלא גאווה שהוא מגשים דור שני לחלום הציוני שלו, אותו חלום בגללו הוא ברח מטריפולי.

מה אנחנו עושים פה? איך נגדל את הילדים שלנו, מה רע בארץ שלנו? מה קרה לרגש הציוני שלנו?  בשבוע שעבר עמדתי מול תלמידי ודברתי על יום השואה, לימדתי שיר בשם מספר על היד (מספר על היד/ אלה דור און), ודברנו על שואה ותקומה, ציונות ונתינה, מדינה וזהות. הכל היה כל כך רחוק מהם מהתלמידים שלי, תלמידי כיתה ז', שעד לרגע בו התחלתי לדבר על הקשר שלי, ולמה זה חשוב לי, הכל היה כל כך רחוק מהם, עכשיו השואה רחוקה פחות. אז אולי בכל זאת צריך להמשיך במשימה הזאת. אולי.צילום:ד"ר אבישי טייכר [CC-BY-2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.5)], via Wikimedia Commons

חזרנו מהארץ, והיה מדהים! הנופים, המשפחה, הישראליות! בעיקר הישראליות. יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך. אני רוצה שאחינועם תגדל שם, אנחנו רוצים שאחינועם תדע מאין באה ולאן היא הולכת. ואם היא תרצה יום אחד לחזור לפה, לאמריקה הגדולה, אז לא נורא, נדע לפחות שעשינו את הכי טוב שיכולנו.

הימים האלה קשים עבורי. אני חיה את החלום האמריקאי אבל מרגישה שאני במקום הלא נכון, זה החלום, אין ספק אבל הוא לא שלי. הפרסומות שמעודדות ישראלים לחזור "לפני שאבא יהפוך לדדי" כל כך מדויקות. ההרגשה הזאת שאין פה את הרגש הלאומי האמיתי לא משתנה אף פעם. כתבתי בעבר על כמה טוב פה, ועל הרפואה המתקדמת ועל הטיולים והיתרון ברכישת השפה ועוד. אבל, אין, באמת שאין לי ארץ אחרת! וזאת לא סתם קלישאה משיר מרגש, זה הרגש הלאומי שלי. אולי אלה הימים ואולי זה רק בגלל שחזרנו עכשיו מביקור בארץ, אבל עכשיו יותר מהכל, אין לי ארץ אחרת.

חג עצמאות שמח!

 


תגיות:, , , , , , , , , , ,



תגובה אחת ל - “מה אנחנו עושים פה?”

  1. יאיר שי #

    כתבת יפה, מדויק ומעורר מחשבה.
    הגשמת את השפה (העברית לפחות) בגדול.

    7 במאי 2014 ב - 23:25 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!