הודו למתחילים

גלי תפארת-מוזס

על גלי תפארת-מוזס

מתחילה בהרפתקה חדשה: אחרי מגורים בשוויץ הסולידית והמנומנמת, עשינו אתנחתא קצרה בארץ ויצאנו שוב למסע חדש, והפעם, ובניגוד גמור, עברנו להודו הכאוטית והסואנת. אני סטטיסטיקאית שאוהבת מספרים, יזמית שאוהבת חידושים, אשה שאוהבת ערבי יין עם החצי, אמא שאוהבת מלחמת צ'יקמוקים עם הפרינססה והאפרוחית. מקווה לגלות, ליהנות, לטעום ולשתף את חווית הודו.

מי הזיז את הנירוואנה שלי?

לא הספקתי למצמץ וכבר עברה לה חצי שנה ברילו בהודו. יושבת על הערסל במרפסת, מנסה לסכם לעצמי את חווית הודו, ו….מרגישה קצת ריקנות.

אני חושבת על כל האנשים שהכרתי לאורך השנים, שככה ביני לבין עצמי כיניתי אותם המוארים.

המוארים הם אותם אנשים שהיו בהודו בטיול הגדול שאחרי הצבא/ לפני הילד הראשון/ אחרי הילד השני/ לפני הבת מצווה של הילדה/ יחד עם הבן שהשתחרר מהצבא…

המוארים הם אותם אנשים שהיה להם קרייב פנימי להגיע ולחקור את המזרח.

המוארים הם אלה שבעקבות השהות בהודו הגיעו לתובנות קיומיות, מצאו את השקט שלהם, ראו את העתיד לבוא, הסירו את החסימות שלהם, מצאו את הייעוד שלהם.

המוארים הם אלו שבאו להודו ונפעמו מהנינוחות של האנשים, מהפשטות שבה הם חיים, מהיופי שנמצא בדברים הקטנים.

המוארים הם אלה שבתום המסע שלהם, הם חזרו לארץ עם תובנות לגבי המשך החיים, עם מציאת הדרך להתמודדות עם מרוץ החיים היומיומי, עם תחושת הסיפוק שבמציאת הארה פנימית.

והנה אני, אחרי חצי שנה בהודו, יושבת על הערסל במרפסת ומנסה למצוא את ההארה שלי.

לא מצאתי כלום, לא ניצוץ קטן, אפילו לא גיץ.

וזה העציב אותי. מאוד.

kids

ישבתי וחשבתי לעצמי "האם אני לא מרוצה פה? איך זה יכול להיות? כולם חוזרים מפה מוארים, מי הזיז את הנירוואנה שלי?" ושקעתי לתוך עצמי… ובינתיים, החיים ממשיכים כרגיל- הולכת לעבודה, עוזרת לאפרוחית בשיעורי הבית, עושה קניות בסופר, לוקחת את הפרינססה לשיעור שחייה, נפגשת עם חברה…. שגרה.

ובתוך כל הרגיל הזה, עדיין מציצה לי מאחורי הכתף, אותה תחושה מציקה שאני איכשהו מפספסת את הקסם. אני יודעת מניסיונם של כל המוארים שהנירווואנה נמצאת ממש פה ליד, אבל היא ממשיכה לחמוק ממני.

oranges

עד ש…

עד שחברה של הפרינססה מישראל שלחה לה הודעה בוואטסאפ, בו היא שאלה מה היא עושה בהודו והאם היא רוכבת על פיל. והפרינססה עם מבט תמוה ניגשת אליי, ושואלת בתמימות ששייכת רק לילדות "למה היא מתכוונת- מה אני עושה בהודו?! אני הולכת לבית הספר, אני משחקת עם חברים.. כמו כולם". והנה היא הגיעה, אמנם לא ההארה לה חיכיתי, אולם הגיעה ההבנה.

ההבנה שהמוארים מגיעים להודו על מנת להתרחק מחיי היומיום שלהם, ואז כשהם מנותקים מהטרדות ומהלחצים הרגילים הם מסוגלים לעצום עיניים, להתבונן פנימה אל תוך הנפש, ואז לפקוח שוב את העניים ולראות את היופי שבחוץ וליהנות מהשקט שבפנים. ואני, אמנם נמצאת בהודו, אבל ההוויה שלי פה היא הוויה של שגרה: פקקים-בדרך-לעבודה, קפיצה-לבית-הספר-ליום-הורים, להרים-טלפון-לטכנאי-כי-יש-בעיה-באינטרנט. ש ג ר ה.

אז אמנם אני נמצאת בהודו, אבל אני חיה פה ולא נופשת, אני גרה פה ולא נמצאת בהליך חיפוש עצמי. ועם ההבנה הזו שהנירוואנה לא מתחמקת ממני בכוונה, אלא פשוט מחכה שאתפנה עבורה מחיי השגרה, יכולתי פתאום קצת להירגע, וגם בתוך חיי השגרה לראות וליהנות מהשוני שנמצא ממש מול העיניים, בתוך השגרה החדשה שלי.

moto

אז מה חשוב?

  1. נכון שיש לך רשימת טו דו ליסט תיירותית במקום שבו הגעת אליו במסגרת הרילו שלכם, אבל תרשי לעצמך גם לצאת לפעמים מהמרוץ של חייבת-להספיק-את-הכל. לא חייבים להרגיש תחושת החמצה אם פספסת משהו, כי את לא ממש בחופשה. את נמצאת בשגרה החדשה שלך.
  2. לא להתפתות להעריך את עצמך על פי הציפיות שיש לאחרים, מהאופן שבו את "אמורה" להרגיש על פי יעד הרילו שלך. את יכולה להיות במקום חברותי ולהרגיש בודדה, את יכולה להיות במקום אפרורי ולהרגיש שמחה, את יכולה להיות במקום קר ולהרגיש חמימות, את יכולה להיות במקום שמשי ולהרגיש קדרות.
  3. גם ברילו חשוב לזכור לצאת לחופשה מהשגרה :)

 

 


תגיות:, , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!