הבלוג של עדי אשתון

עדי אשתון

על עדי אשתון

בת 36, עובדת סוציאלית קלינית. נשלפתי מתוך חיי הפעילים לתוך גלויה בנופיה הקסומים של שוויץ על ידי בן זוגי השוויצרי. אנחנו חיים בברן ומגדלים באהבה שתי בנות וחתולה.

ממעורב ירושלמי לפונדו גבינה

הגעתי לשוויץ בעקבות האהבה, אבל הסיפור שלי מתחיל  דווקא בירושלים. ניתן לומר שראש השנה תשע"ג (2012) היה היום ששינה את מסלול חיי ללא היכר ובצורה המפתיעה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת.

בטרם אגיע ליום זה עלי לגלול את גלגל הזמן עוד מעט אחורה, לימים בהם מציאות חיי הייתה רחוקה ב-180 מעלות מזו הנוכחית. גרתי בדירה שכורה יחד עם שותף ברחביה, אחת לשבוע לפחות ניגבתי חומוס ב"בין עזה לברלין", עבדתי כעובדת סוציאלית, מנהלת שיקום, מדריכה ומרצה, למדתי טיפול משפחתי בבר אילן והייתי מאד מאד עסוקה. ועוד דבר – רווקה. רווקה בירושלים… הרגיש לי שצריך באמת באמת להאמין באלוהים כדי למצוא שם אהבה אחרי שנים של מערכות יחסים ארוכות. ככה מצאתי את עצמי שנתיים שלמות בחיפוש אחר זוגיות (ללא הצלחה יתרה).

באחד הערבים הצטרפתי בספונטניות לשתי חברות למסיבת לילה בשוק מחנה יהודה. שם ראיתי גבר יפה תואר ומרשים, בעל מראה אירופאי ושופע קסם זר. לא דיברנו יותר מידי, אך בהמשך התברר לי שגם הוא ראה אותי… הוא איתר אותי בפייסבוק וניסה להתיידד. אני, שמאז ומעולם, הייתה לי תדמיתנו הישראלים בחו"ל חשובה, הייתי נחמדה בחזרה. הזכרתי לעצמי שתייר שוויצרי אינו מתכוון בהכרח לקשר זוגי ארוך טווח, ואולי נכון יותר לומר, בטוח לא מתכון לזוגיות ארוכה. בהמשך הוא סיפר לי כי אופניו נגנבו כאן בירושלים, ואני, כאב לי הלב: תייר שוויצרי, מה הוא יחשוב עלינו הישראלים? חסרי תרבות, ברברים… בלי לחשוב פעמיים, הצעתי להשאיל לו את אופניי, שמאז שעברתי מתל אביב לירושלים הן מעלות אבק בחצר. אחר כך קצת הצטערתי על נדיבותי המתפרצת, ולא עשיתי מאמץ עילאי להעביר לו את האופניים. כעבור שבועיים של נסיונות תיאום שכשלו, אמר לי אוליבר שהוא מתחיל להרגיש נודניק ושאם אינני רוצה לתת לו את האופניים, זה בסדר, רק כדאי שאגיד לו. בום! רגשות האשם מילאו אותי. שוב התייר השוויצרי נתקל בישראלי המכוער, אבל הפעם זו אני! ביקשתי שיבוא מיד לקחת את האופניים והוא אכן הגיע כעבור לא יותר מ-5 דקות. כשהגיע התחוור לי שהאופניים עניינו אותו כקליפת השום, יותר משבא לקחת את האופניים, בא לקחת את בעלת האופניים. מכאן התפתחה חברות, שהתחזקה והפכה לרומנטית.

adi asht first postתשעה חודשים של הרפתקאות, גילוי עולם חדש וגם גילוי אחר של עולמי דרך עיניו הזרות על ירושלים; היסטוריה, יהדות, נצרות, תרבות והרבה שאלות שאילצו אותי לחשוב בשנית על סוגיות שכבר היו מעוצבות וברורות כביכול. האתגר היה גדול, אך גדולה ממנו הייתה האהבה. הקושי הרציני ביותר היה סיום לימודיו ומועד חזרתו לשוויץ, שריחף מעלי והכאיב לי בלב, עם אי ודאותו של עתידנו יחד או לחוד.

באחד מערבי הקיץ הצטרפתי לאוליבר ועוד כמה חברים מתוכנית הלימודים שלו, לסיור לילי בכנסיית הקבר. אמרתי לעצמי שזה סיור לימודי והזכרתי לעצמי שאני יהודייה. הבטחתי לעצמי שלא להשתתף באף טקס או תפילה, באם יהיה כזה. בחרתי להצניע את ישראליותי ויהדותי כיוון שחששתי. את הסיור ערך לנו כומר ארמני לבוש גלימה שחורה כזו, כמו בסרטים, כמו ב"שם הורד". למרות שהשתדלתי לשמור על פרופיל נמוך ושתקתי כמו דג אילם, בכל זאת כנראה שמצאתי חן בעיניו. הוא התחיל להסתכל עלי בזמן שדיבר ואחז בזרועי במעבר מחדר לחדר. ואני, חששתי ונרגעתי גם יחד. הגענו לחדר בו נוהגים המבקרים להדליק נרות ולבקש משאלות. אוליבר הדליק נר לסבתו, שלא הייתה בקו הבריאות. אני עמדתי עם שאר המשתתפים בסיור כשלפתע הכומר פנה אלי וביקש שאדליק נר ואביע משאלה. למרות התנגדותי הוא הפציר בי ולא הניח, עד שחשבתי, אוקי, קיפוח נפש דוחה הכל. הדלקתי נר וביקשתי שאוליבר ואני נצליח באתגר ונמצא דרך להישאר יחד – שיקרה מה שצריך לקרות כדי שאהבתנו תתמיד. הכומר לא התאפק ומיד שאל אותי מה הייתה משאלתי. הסברתי לו בעדינות שאני לא יכולה לגלות לו כיוון שאם מגלים, המשאלה לא מתקיימת (ובלי קשר לא היה סיכוי שאגיד את זה בקול ליד אוליבר וחבריו הגרמניים, פאדיחה…).

adi ashton first post2עברו הימים וערב ראש השנה הגיע. אוליבר טס לשוויץ ביום החג ואת ארוחת החג אכלנו יחד. ארוחת פרידה. למחרת לקחתי אותו לשדה התעופה וניפרדנו בעצב ובתקווה. כעבור חודש, לאחר ימים של עייפות בלתי רגילה וממש לא מוסברת,  גיליתי שאני בהריון! ומכאן הדרך לשוויץ נסללה במהירות שיא. בדצמבר, בחודש רביעי, טסתי לשוויץ והכרתי לראשונה את הסבים העתידיים לעובר שברחמי. מוזר להכיר כך ארץ, אנשים ושפה. הכל כל כך ראשוני, אבל אני כבר יודעת שלכל מי שאני פוגשת, יהיה תפקיד מרכזי בחיי וילווה אותי עוד שנים ארוכות. המציאות עלתה על כל דמיון וארבעה חודשים לאחר שנעמי נולדה והסתיימה לה חופשת הלידה, נפתח הפרק הזה של חיי! עברנו לברן, בירתה של שוויץ, התחלתי ללמוד גרמנית (ולהצטער על כך שסבתא צילה לא דיברה איתי יותר ביידיש). כבר שנתיים שאנחנו כאן ואני אוספת המון חוויות ומראות חדשים, בינתיים הצטרפה אלינו גם יסמין ואין לדעת לאיפה נמשיך מכאן, אבל אני מבטיחה לשוב ולספר עוד על עלילותינו כאן.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



2 תגובות ל - “ממעורב ירושלמי לפונדו גבינה”

  1. לירן פוגל
    לירן #

    וואי איזה סיפור מרתק. איזה כיף שזה גם הסיפור היכרות..
    מחכה לבאות!

    1 באוקטובר 2015 ב - 7:55 הגב
  2. dora #

    הבטחת לספר… ונעלמת

    26 באוקטובר 2015 ב - 21:33 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!