שכחו אותי בבית

דורון זהבי

על דורון זהבי

ברילוקיישן בארה"ב מטעם עבודתה של אשתי, שזו דרך מעניינת להעביר את משבר אמצע החיים. עזבנו בית חם ומשפחה ענפה בקיבוץ, עבודה בהייטק, ועברנו עם שלושת ילדינו למילווקי, לחיות בקהילה חיה ואוהבת ישראל.

מסע בחורף

בחורף קר כאן. קר מאד. חודשיים מתחת לאפס, והשלג שירד בסוף נובמבר עדיין מונח במקומו בינואר. יש לי מכנסי חרמונית שאשתי מצאה בגודוויל, ופארק אליו אני הולך בכל מזג אוויר. אבל משהו בדממה הלבנה הזו מוציא את החשק לחיות.כמה מהמקומיים איתם אני מדבר ממש סובלים. בחור בן 40 שנולד כאן וחי כאן את כל חייו מדבר איתי על עזיבה – לא יכול יותר. חלק מתושבי העיר מחזיקים בית בפלורידה, אריזונה או קליפורניה, ועושים שם את החורף. "סנובירדז" קוראים להם אלה הנשארים – ציפורי שלג. זו השקעה לא רעה: ממילא נראה לי שכולם עוברים לפלורידה אחרי גיל מסוים.

doron winter1

אנחנו לא בעמדה הזו. אחד הדברים הנחמדים בשליחות זה שלא חובה להתרגל, אפשר אפילו להתנחם במחשבה שלשלג הזה עוד נתגעגע. ובכל זאת, רחוב שומם וקפוא משפיע על מצב הרוח. זה לא הסתיו עם הענן, זה 25 מתחת לאפס. התמזל מזלי, ועם צניחת הטמפרטורות צונחים לרצפה גם מחירי הטיסה של טורקיש איירליינז משיקגו לישראל. אז גם אני יוצא למסע החורף שלי, לישראל. פחות ישראלים מפלורידה, גם זה משהו. אני קונה לי כרטיס לשבוע – שלא אספיק להתרגל, מיידע משפחה וחברים ויוצא למסע. מתי בפעם האחרונה נסעתי לבד? נסיעת עסקים מן הסתם. כבר שכחתי איך זה לנסוע כשהיחיד שמשעמם לו, או שהוא רעב, זה אני.

לשדה התעופה הענק של שיקגו – אוהייר – נוסעים באוטובוס.  הבן שלי מסיע אותי לתחנה המרכזית של מילווקי. אני מביט בו: רק לפני כמה חודשים ליוויתי את לימודי הנהיגה שלו. כאן לוקחים כמה שיעורי חובה, ואחר כך נוהגים 30 שעות עם הורה מלווה. יש הרואים בזה עונש, אבל אני נהניתי מכל רגע. חרשנו יחד את העיר, הגענו לשכונות כמעט נטושות, עצרנו קבוע לקולה בתחנת דלק אחת. פעם אחת נקלענו בטעות לשכונה ענייה ביום בו צעיר לבן רצח מתפללים שחורים בכנסייה דרומית, וארבעה צעירים חמומי מח הבהירו לנו שזה לא הזמן לתרגל חנייה ברוורס ליד ביתם. עכשיו הוא כבר מקפיץ אותי לאוטובוס, והוא רק בכיתה י"א – ג'וניור קוראים לזה כאן. אנחנו נפרדים בחיבוק. הוא כבר גבוה ממני – זו לא משימה כל כך קשה, אבל מנקודת המבט שלי זה הרבה.

doron winter2

באוטובוס ממילווקי לשיקגו רק אני והנהג והנוף הלבן. תמיד בסרטים מראים זוג נוסע במכונית ומאחוריהם מוקרן סרט בתור הרקע המתחלף. בכביש הזה לא צריך סרט: מספיקה תמונת סטילז. שעה וחצי אותה תמונה. כשהשתחררתי מהצבא רציתי לנסוע לאמריקה ולנהוג מחוף לחוף. אחותי הבכורה יעצה לי לשקול שנית, אלא אם כן, יומיים בתוך שדה תירס עושים לי את זה. בסוף נסענו להודו. עכשיו אני נוסע בשדות השלג ומנהל סמול טוק אמריקאי עם הנהג כדי להפיג את השעמום. הוא מספר לי איך התקבל לעבודה: איך בדקו את הרקע שלו עשר שנים לאחור ומצאו אותו נקי. הוא גאה בכך, ובצדק. חודש לאחר מכן כשנהג בעל הרשעות קודמות מבצע תאונה מחרידה בישראל, אני רושם לי עוד נקודה לטובת איך שמתנהלים כאן הדברים. זה עניין של תרבות? של חינוך? החבר שרוצה לעזוב מסביר לי שתביעות הענק הן הן הכח אשר שומר על העניינים בפיקוח. העיקר שזה עובד.

בעליה למטוס אני נזכר בחבר שהיה לי ברילוקיישן הראשון והתלונן שבגלל שאנחנו באמריקה, אין יותר את הקטע של לקפוץ לחו"ל בחגים. אני נזכר בו כי במטוס של טורקיש אני מרגיש  קצת בחו"ל: חוץ לאמריקה. המזרח התיכון מציץ אלי מהחיוכים הלבביים, מהמבטא ומההאבסה בה עוסקים הדיילים – לטיסות של טורקיש כדאי להגיע רעב. בטיסה דרך איסטנבול יש סרטים טובים, המון זמן לחשוב, ואוכל כבר אמרנו.

אמי ואחותי הצעירה אוספות אותי בבן גוריון, ומאותו רגע מתחיל שבוע מטורף של דילוגים בין משפחה לחברים וגם רופאים. אני ישן אצל אחותי, וכך יוצא לנו להשלים פערים. בימים אני מקפיד לקום מוקדם, ופשוט עובד במשרה מלאה בשימור קשרים, על כוס קפה או ארוחת צהריים. זה כמו שימור קשרי לקוחות, אבל עם אנשים יקרים לי. בערבים הטלוויזיה דולקת בסלון, והשיגרה הישראלית חוזרת אלי – אני רואה קצת ריאליטי וגם כדורגל ששנה לא ראיתי. בחמישי יש כדורסל – דבר לא השתנה. בשישי ארוחה משפחתית אצל הורי. מוזר לי להיות במעמד הזה לבד בלי משפחתי שלי. אני מתגעגע.

בוקר אחד אני קם מוקדם, עולה לרכבת ונוסע לחיפה. חיפה? אשתי שואלת במסרון מארה״ב. כן, חיפה. לפני 10 שנים קראתי שנמצא שם דוכן השווארמה הטוב בארץ, ואף פעם לא היה לי זמן לבדוק את זה. אז הגיע הזמן! השעתיים לחיפה עוברות מהר עם "ישראל היום", ואני מגיע מוקדם מדי: רק מעמיסים את השיפוד הנא על המתקן, אבל יש לי תוכנית ב׳: החומוס ה-כ-י בחיפה. למען האמת, חומוס מעולה וגם צירפו לו מג׳דרה. אני אוכל לאט, נהנה להיות תייר – להרגיש כל תבלין. משם אני מטפס ברגל את כל הכרמל, דרך גרמי מדרגות נהדרים, משקיף למפרץ ומספיק לרדת בזמן דרך השוק היישר לדוכן השווארמה. הכי טובה? תלוי את מי שואלים. העיקר היה המסע הזה, שלא עשיתי כל השנים בארץ.

doron winter4

 

בערב האחרון, אני עובר לדילוגים של כמה דקות מאדם לאדם, נפרד שוב מכולם. שוב להיפרד. כשגיסי מקפיץ אותי לבן גוריון, אני מרגיש פתאום כמה קצר זה היה, אבל אני לא מצטער: אם הייתי נשאר יותר אולי היה קשה יותר להיפרד. כשאני עולה באיסטנבול למטוס לשיקגו. חולצת גרין ביי פקרס שאני לובש מושכת את תשומת ליבם של כמה משכני. הגבר שיושב לידי מספר לי שגם הוא חוזר מישראל: טיול מאורגן של הכנסייה שלו. איזה יפה ישראל, איזה אוכל טעים, וכמה נחמדים האנשים. אתה גר בוויסקונסין, נכון? גם שם האנשים נורא נחמדים. וגם שותים המון בירה. ואוכלים גבינה. אני מהנהן בחיוך רחב. ברוך השב לסמול טוק אמריקה.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



2 תגובות ל - “מסע בחורף”

  1. רחל לנצר #

    נפלא, תלונה יחידה זה שאתה לא כותב יותר

    5 באפריל 2016 ב - 13:01 הגב
  2. אמיר רכטמן #

    זה הסיפור על עכבר העיר ועכבר הכפר….
    רק שבסיפור שלנו זה אותו עכבר…. רק התפאורה שונתה.
    ממני – האיש שבקיר

    24 באפריל 2016 ב - 10:50 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!