מחשבת מסלול מחדש

שני קורבלניק

על שני קורבלניק

אהלן! שמי שני קורבלניק, זוגית של נפתלי ואמא ל"שלושה מתחת לשבע" (כמעט 7, כמעט 5 ובול 2). מנסה כל יום מחדש: להיות בת אדם טובה, להיות אמא נהדרת, בת זוג מכילה, לתחזק את הקריירה (או לפחות את העבודה...), והעיקר - לא ליפול לכל רגשי האשמה המלווים את כל הג'אז המפואר הזה. מאוהבת בניו יורק ומתגעגעת לים התיכון.

סופ"ש בכפר  

בתוך אוטו שכור בדרך לסופ"ש ארוך; איזה מזל שאנחנו לא מחזיקים אוטו באופן קבוע, ככה לא יוצא לי להסתכל במראה הקטנה שבין המושבים הקדמיים בכדי לתהות "פאקינג A, מתי כל זה קרה?!" בעצם, אי החזקת רכב מסייעת בבירור לביצור המציאות המדומה בראש שלי; שם אני עדיין בת 20, אולי 23. 25 גג. וניו יורק היא עוד אחת מהטיולים שלנו של "אחרי הצבא". בשנים ההם היינו הולכים ובאים, לעיתים ישנים ביום (או שלא ישנים בכלל), ובכלל לא ראו עלי את יכולות קיבולת האלכוהול המופלאות שהיו לי (גם מיליליטרית וגם פיזית). הפאסט פורוורד מרגיש לי זריז מדי ואני לא מצליחה להבין איך הגיע ההווה כל כך מהר. אני הרי עדיין בת 25. טוב, מקסימום 26.

קבענו שזה יהיה סוף שבוע בכפר. מצאתי את החווה הכי קרובה שעדיין נשארו בה מקומות מעכשיו לעכשיו (אני כנראה לעולם לא אלמד לעשות בוקינג חודשיים מראש, גם לא ל'ממוריאל וויקנד' הפקוק…). מצאתי אישה חביבה שלאחר בירור מהיר איתי הרגישה צורך עז (בגלל שם משפחתי הרוסי ומקורותיי הישראלים) לספר לי מיד שלפני 12 שנים היא נסעה לרוסיה עם בעלה לחלק אלפי ספרים של הברית החדשה, כי "זה היה ממש חזון שהיה עלינו למלא ולהגשים". מחוץ לניו יורק סיטי קורים דברים מוזרים והם הרי מרביתה של אמריקה, אבל סגרתי איתה כי היה לה חדר אחרון פנוי. 

הגענו לחווה שקטה ונעימה עם דשא גדול, מלא נדנדות בחוץ וחיות מסתובבות בין הרגליים (אני אומרת לקטנה: "תראי, כבשה! זו, עוד לא בת שלוש, נוזפת בי: "זו לא כבשה אמא, זו עז…"), חדרים ללא מפתח וארוחת בוקר משותפת של כל האורחים סביב שולחן אחד ב-8 בבוקר בדיוק. בחוץ עמדה טרמפולינה גדולה ודי מקרטעת ואני רצתי אליה לפני שהילדים יתפסו לי. אחרי שתי דקות ניסיתי לעשות סלטה קדימה. זה נגמר על הירך שלי. אינעלרבאק! צריכה להפנים שאני גם לא בת 26 יותר.

אבל היי, דברים שלא ידעתי בגיל 26: עם השנים למשל הבנתי שאומנם צריך לתכנן לו"ז כדי שיהיה מעניין וכדי לצבור חוויות מגוונות, אבל גם למדתי לא להתבאס אם הן לא יוצאות לפועל, מה שנקרא 'ספונטי בגבולות גזרה' (כי עם ילדים תמיד צריך תכנית ב'). צילמתי מלא ושלחתי תמונות בווטסאפים המשפחתיים ולמקורבים, שמיד שלחו אימוג'ים אוהדים בחזרה. גם אני לא יכולתי שלא להתמוגג מהתמונות, רק שאני *הייתי שם* בין תמונה לתמונה. אני ראיתי וחוויתי מה קורה לילד/ה שנייה לפני ה'קליק': איך הבכור מכריז שמשעמם לו והוא חייב ללכת לפעילות אחרת ואיך הסנדוויץ בוכה כי היא רוצה לקומה השנייה- לג'ימבורי, אבל אחותה בכלל רוצה לצייר פה ועכשיו! שניים (הורים) על שלושה (ילדים) זה לא כוחות, בואו נודה, וגם לא נעים להרים את הקול ליד 250 איש מאזור הטרי-סטייט. בנימוס ניסיתי לחייך ולהסביר, לדבר לקול השפוי בראש שלהם, להבטיח שכבר מסיימים, צריכה להסיח את דעתם: "רגע- שנייה, אל תזוזו, בואו נעשה תמונה, תגידו גלידה!". להגיד "גלידה" היה רעיון גרוע, עכשיו הם רוצים אחת. אני לא לומדת…

תמיד נדמה לי שאלו הילדים שלי שעושים הכי הרבה רעש, הכי הרבה דרמה, הכי הרבה ריבים. כל הילדים האמריקאים עומדים יפה ובשקט ורק הפרטיים שלי עומדים רק בסדר וגם זה בערך לדקה. ואז כבר לא: "אמא! הוא נושם את האויר שלי!", "אבא! היא עקפה אותי!" ועוד כאלו מהמשפחה. נדמה לי שכל הילדים נהנים, ושלי, נו, קצת פחות… זאת אומרת, כולם מחייכים ומצטלמים, אבל האמת היא שהדרך לראש התור רצופה (בעיקר, רק ב) כוונות טובות.

 Overall היה סופ"ש מעולה. התנתקנו קצת מהעיר וההמולה, הילדים רצו יחפים רוב היום, ענינו שמונה פעמים ביום על השאלה "איזו שפה אתם מדברים"? (שהייתה משעשעת בפעם הראשונה, כי בניו יורק לא צריך להסביר) וראינו קצת תרנגולות, פרות וכבשים (או עזים…).  לפני שעזבנו את המקום, המסיונרית החביבה עלי קוראת לי פתאום פנימה ושואלת אותי אם אני מכירה את ה-Bull בדאוןטאון ניו יורק (הטעות במקור) ואני (בגלל הדמות שהיא, חשבתי לתומי שהיא מדברת על איזו חברה או ארגון) עניתי שלא ממש.

היא המשיכה בפליאה: "את לא מכירה את השור של דאוןטאון?", "את מתכוונת לפסל השור בוול סטריט?" ניסיתי להבין. "כן! הפסל הזה של השור, והפסל של הילדה שעומדת מולו חזקה ואיתנה, את מכירה? זה הבן שלי עשה את זה". רק באמריקה את יכולה לנסוע לחווה שמצאת לפני ארבעה ימים במקרה בפנסילבניה ובעלת הבית תספר לך שהבן שלה עיצב אייקון פמיניסטי, מודרני, גלובלי ומרדני. ממש התרגשתי! זה היה אחד מהרגעים הללו שמבלי להתכוון וללא התראה מוקדמת, מחברים אותי בחזרה למי ומה שאני היום – פמיניסטית זועמת שמאמינה בתיקון עולם, בצדק חברתי ובגדול בכל מה שהפסל הזה מסמל. דברים שהצלחתי לחדד רק בזכות השנים והלימוד, ולפיכך בהכרח לא הייתי יכולה להיות כזו אם הייתי רק בת 26.

בתוך אוטו שכור בחזרה מסופ"ש ארוך. שעה לתוך הנסיעה שלושתם נרדמו, 1-0 לאמא. עכשיו אנחנו יכולים לנהל בשקט שיחות של גדולים, לאכול ג'אנק פוד מבלי להרגיש נקיפות מצפון שאנחנו מעבירים מסר לא נכון ולעצור שנייה לקנות קפה. מסתכלת שוב במראה "פאקינג A, מתי כל זה קרה?!" אני שואלת שוב, וגם יודעת: הייתי כל כך עסוקה בלגרום לכל זה לקרות שבכלל לא שמתי לב שאני לא בת 26 יותר. 

איזה מזל שאנחנו לא מחזיקים אוטו באופן קבוע.. 

בברכת קיץ נעים ושמשי (ולהמון סופי שבוע בכפר):

 


תגיות:, , , , , , , , , , , ,



6 תגובות ל - “סופ"ש בכפר  ”

  1. שרית רון
    שרית #

    מקסיםםםםםםם!!

    2 ביוני 2018 ב - 6:43 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה :), שמחה שנהנית מהקריאה!

      2 ביוני 2018 ב - 23:14 הגב
  2. אורית #

    שבת שלום,
    ממש אהבתי לקרא את הפוסט שלך ואפילו צחקתי … (אני נשואה להולנדי) וכל כך הזדהתי וחייכתי כשתיארת את זה שתמיד נדמה שהילדים "שלהם" יותר שקטים, רגועים, עומדים למצלמה ואצלנו תזזיתיים, מרעישים, צוחקים ומדברים בקול.. (בתכלס זה לא נכון) חחחח
    הירק מסביב אין על זה.
    אהבתי.
    אורית

    2 ביוני 2018 ב - 9:28 הגב
    • שני קורבלניק
      שני קורבלניק #

      תודה רבה רבה! בהולנד הכל כל כך ירוק ויפה ורגוע, אה? איזה כיף אצלכם!

      שיהיה שבוע מקסים 🙂
      שני

      2 ביוני 2018 ב - 23:14 הגב
  3. משי אסתר #

    מדהימה כל פעם מחדש.
    עוקבת אחר הפוסטים שלך הכתובים באופן הכי ריאליסטי פשוט ונקי מיומרות.
    כל הכבוד לך.
    אשריך שזכית ביכולת כתיבה מרתקת.

    4 ביוני 2018 ב - 16:58 הגב
  4. שני קורבלניק
    שני #

    תודה רבה יקירתי, איזה כיף שנהנית מהקריאה 🙂

    6 ביוני 2018 ב - 17:36 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!