אינגליש ברקפסט

יערה ליברמן-כליף

על יערה ליברמן-כליף

פמיניסטית סוציאליסטית לוחמנית עם יותר מדי גנים מזרח תיכוניים ופחות מדי פוליטיקלי קורקטיות, עם אובססיה מוזרה לבוקובסקי, לחתולים ולדאבל וודקה דיאט קולה. אוהבת הליכות ארוכות על המזח בזמן השקיעה, קלישאות מרוטות ולשקר. כשם שהייתי דוקטור ג׳קיל ומיסטר הייד של המאה ה-21, אני יערה בישראל ואמיליה באנגליה, שנונה בעברית ויבשושית באנגלית, אבל חסרת חוש כיוון גם בתל אביב וגם בלונדון. מישהו יכול לכוון אותי לפאב הקרוב?

על ילדים, שאלות מביכות וסוחרי סמים

״אז, יהיו לי מתישהו נכדים?,״ אמא של בנג׳מין שאלה אותי, משומקום, כשישבנו על המיטה ועשינו שיחת נפש בלי בנג׳מין שהיה עסוק במירוק התנור אחרי שהיא סילקה אותו בבושת פנים. אם הייתה לי כוס מים לידי היא הייתה מתנפצת על הרצפה בקול תרועה רמה, אך לצערי ידיי היו ריקות, כך שלא הייתה לי שום הסחת דעת.
״סליחה?״ שאלתי, מקווה שאולי היא תחשוב על השאלה המביכה שוב, ותמאן לשאול אותה בשנית. היא לא. מסתבר שאמהות יהודיות הן אמהות יהודיות בכל מקום בעולם.
״האם יהיו לי מתישהו נכדים מכם? את יודעת, בנג׳מין הוא הילד היחיד שלי,״ היא חזרה ואף פלפלה את שאלתה הספק תמימה ספק מוחצת ברגשות אשם. סעמק עם האמהות היהודיות האלה.
״הממ, אני מניחה ש, הממ, כאילו, מתישהו, כאילו, לא בקרוב, כאילו, הממ, שנינו רוצים קצת לחיות לפני, אבל,  כאילו, הממ…״ הפה שלי, שבדרך כלל לא יכול לעצור את עצמו מלומר משהו מביך/חסר טאקט/לא לעניין (הקף את התשובה הנכונה), ריסן את עצמו הפעם, אבל מסתבר שבלי היכולת להעליב מישהו אני נותרת עם מלמולים ויותר ״כאילו״ ממעודדת בלונדינית בת טיפשעשרה אמריקאית כשהחבר שלה דורש ממנה לשכב איתו בפעם הראשונה.
״כן, כן, אני מבינה. אני רק רוצה שמתישהו יהיו לי,״ היא אמרה ונתנה לי חיבוק אוהב. הצלחתי. תודה לך, לוע האימה, על שלא הכשלת אותי. שוב.

סוף השבוע האחרון היה מלא בפעילויות. ארוחת ערב עם אמו של בנג׳מין שהגיעה כל הדרך מהעיירה הקטנה בדרום-מערב אנגליה כדי לזלול מהמטעמים המזרח-תיכוניים המיוחדים שלי (תפוחי אדמה בתנור וחציל. תגידו שלום לשפית החדשה של אייל שני) ולתת אישור סופי על החתונה. גם קנינו לה ולבן זוגה הבריטי כרטיסי טיסה לישראל, וניסינו לחשוב על איך נצליח לגרום לבן אדם שחשב שספרד זה יותר מדי הארדקור לאכול את ישראל בלי לבלות את כל הנסיעה במחלקת טיפול נמרץ בבילינסון (ואכן, מי רוצה לבלות את כל השהות שלו בישראל בפאקינג פתח תקווה). המסקנות היו, בעיקר, לא לצאת ממרכז תל אביב ולבלות את חמשת הימים שלהם על הים. נקווה שהוא לא יתעלף מהמטקות ומהכרס השעירה כשטיחון אמבטיה פרסי אחרי שמוש בן ארי יצא מהמקלחת של גברברי ישראל. ושהם מתכוונים להביא גלון של קרם הגנה בפקטור 100.

beach-455752_1280

מעבר לזה, טבעות הנישואין שלנו הגיעו בדואר, בילינו את יום ראשון בבריכת הזיעה האנגלו-בנגלדשית אשר נקראית בשמה הציורי ״שוק בריק ליין בחום יולי-אוגוסט״, הצלחנו לא לקבל קלקול קיבה מדוכני האוכל ואפילו לצאת עם חור לא-כל-כך נורא בכיס (ספרים, מה לעשות).

ביום שישי פגשתי את בנג׳מין תחת הלונדון איי על מנת ללכת איתו לבר על גדת התמזה הדרומית ולפגוש את חבריו לעבודה בפעם הראשונה. אם נתעלם לשניה מהעובדה שאכן הגעתי מרצוני החופשי, או לפחות משהו קרוב מספיק לכך, לגדה הדרומית של הנהר, ואפילו הסכמתי לרדת בתחנת האימים ווטרלו – שהיא המקבילה הלונדונית של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, רק עם יותר מרחב לטעויות, פחות אוכל רחוב, ויותר קוקאין – הרצח במצעד הגאווה בירושלים יחד עם רצח התינוק גרמו למצב הרוח שלי להיות פחות שמח ומלבב ויותר במצב של צורך נואש ללעוט בקבוק סמירנוף שלם מהול בציפרלקס.

vodka-461890_1280

ואכן, הדבר הכי קשה ברילוקיישן, יותר מלהשאיר מאחור את החברים והמשפחה, ואפילו את החתול, יותר מלא לרדת על מנת חומוס בכל פעם שאני בדיכאון, יותר מלאבד את היכולת להיות שנונה באמת בשפה שאת שוטפותה אני מכירה רק כשפה שניה, יותר מלקלוט שאני כבר לא יכולה פשוט לשים מוזיקה באוזניים וללכת ברחוב על טייס אוטומטי עד שאגיע למקום כלשהו שאני מכירה, יותר מלהיות מהגרת בעולם שבו ילידיות היא הערך העליון ביותר, הוא לחוות את המקרים הקשים בלי היכולת להיטמע בהם לגמרי, בלי להילחם בהם, בלי להיות חלק אמיתי מהחוויה הקולקטיבית.

כי כשמתחילה מלחמה ואת בארץ את חיה בעולם שסובב סביב המלחמה – כשמתחילה מלחמה ואת בחו״ל את היחידה שסובבת סביבה. כשיש פיגוע טרור נתעב במצעד הגאווה ואת לא יודעת אם החברים שלך נפגעו ואת שומעת שנערה בת 15 נרצחה בדם קר כי המשטרה הישראלית היא מחדל שלא נראה כדוגמתו מאז שאף אחד לא עצר רגע ואמר להיטלר שהוא מטורלל על כל הראש, את צריכה להחזיק את עצמך חזק כי אם תבכי אנשים לא יבינו למה זה נוגע בך כל כך.

אבל גם כשמשהו קורה בבריטניה אני לא באמת חלק מהחוויה הקולקטיבית – כשיש שביתה ברכבת התחתית אני יכולה להסביר אותה כמה שאני רוצה, וכשהשמרנים זוכים בבחירות אני אצעק סיסמאות בהפגנה נגד הצנע ככל יכולתי, אבל אני תמיד אהיה המהגרת, שלא נולדה פה, שלא חלק מההמון, שלא חולקת את ההבנה האמיתית של המציאות כשל מי שגר פה כל חייו. וזה, זה הקושי האמיתי. לא להיות פה, ולא להיות שם.

כשהגענו לבר הזמנתי לעצמי דאבל וודקה (לצערי, מהולה בקולה ולא בציפרלקס). בנג׳מין הצביע לכיוון כוך תחת כיפת השמיים בו חבורה של אנשים שיכורים כלוט רקדה לצלילי ראפ בריטי ואמר, ״אלה החבר׳ה מהעבודה״.
״מי? החבורה של האנשים הממש-לבנים?״ שאלתי, תוך שאני גומעת חצי מהדרינק שלי.
״הם באמת כל כך לבנים!״ בנג׳מין קרא בקול. למה ציפיתי, חבורה של רואי חשבון ועובדי פיננסים.
״בוא נלך,״ נשמתי נשימה עמוקה כדי להתכונן (או: הטחתי עוד שלוק ענקי של וודקה-קולה אל תוך הלוע שלי), והתחלנו לצעוד לכיוון החבורה.

הכרתי אנשים רבים, כולל אחד המנהלים הבכירים שנראה בדיוק כמו פטריק בייטמן מ״אמריקן פסיכו״ עם חליפה קומפלט ומטפחת צבעונית בכיס הז׳קט כאחרון המונרכיסטים (ואלוהים ינצור את המלכה, או את הקפיטליזם). ״אין ספק שהוא רוצח נשים למחייתו,״ הערתי באוזנו של בנג׳מין, שדווקא אוהב את הבחור עד מאוד (וגם את פטריק בייטמן).
״לא. הוא רוצח נשים להנאתו,״ בנג׳מין הבהיר.
״הוא לגמרי מהאנשים שהרהיטים שלהם בבית עטופים בניילון נצמד לכל מקרה שלא יהיה,״ המשכתי.
״הוא מאוד נחמד!״ בנג׳מין התחיל לנוע באי-נוחות.
״יש לו את המספר של מכבסת הניקוי היבש הקרובה לביתו בחיוג מהיר,״ לא יכולתי להפסיק, אבל אז מר מנהל בכיר הגיש לי כוס של שמפניה בחינם, אז הפסקתי. דווקא בחור נחמד (ובנושא אחר – אני לא אעשה הכל בשביל אלכוהול. כלומר, את הרוב המוחלט, אבל לא הכל).

american_psycho_by_ratedsrockstar-d4rjvcvשוחחתי עם בחור שהתעקש בחירוף נפש על כך שסוריה נמצאת מדרום לישראל ושהכורדים ינצחו את דאע״ש, ואז עברתי לחבורת בנות נחמדה, עד שהתיישבתי על ספסל בינות לבנג׳מין והבחור הכי פחות שייך למקום באופן כל כך קיצוני שקניה ווסט עם סקוט דיסיק כבן זוגו במסיבת מחזור של האחווה הארית היו נראים יותר מתאימים – בחור שמנמן הלבוש בסווטשירט שחור עם הקפוצ׳ון על ראשו המקריח, נעלי ספורט מרוטות על רגליו וכסות כללית שהייתה הולמת יותר דקירה במגרש חניה של מועדון בנתניה מאשר מסיבת סיום רבעון של אחת מהחברות הפיננסיות הבינלאומיות הגדולות. אחרי כמה דקות הסתבר שהוא דווקא כן מאוד מתאים למסיבת סיום רבעון של אחת מהחברות הפיננסיות הבינלאומיות הגדולות, כי הוא סוחר קוק. באופן ספיציפי, סוחר הקוק של אחד מהעובדים שפוטרו כמה ימים לפני המסיבה.

״אתם מתחתנים בישראל? זה נהדר! ארץ הקודש,״ סוחר הקוק הבהיר לי שבנג׳מין כבר גלל את סיפור חיינו בפניו.
״אתה אדם מאמין?״ בנג׳מין העמיד מול סוחר הקוק את השאלה עם התשובה הכי ברורה מאליה.
״כן, אני מאמין,״ סוחר הקוק ענה את התשובה הכי פחות ברורה מאליה, ״התאסלמתי לפני בערך עשור. עכשיו אני קצת פחות אדוק, אבל אני עדיין מאמין באיסלאם״.
״מה גרם לך להתאסלם?״ שאל בנג׳מין, בזמן שאני עדיין ניסיתי לעכל את המידע החדש על סוחר הקוק המוסלמי המאמין.
״ובכן, כל כתבי הקודש עברו שינויים במירוץ השנים. רק הקוראן נשאר בדיוק אותו דבר. אני חושב שאם הספר הוא דבר האלוהים, אז רק הספר שלא עבר שינויים הוא באמת דבר האלוהים,״ מר קוקאין הסביר ביודעין. עצרתי את עצמי מלהגיב.
״וגדלת כנוצרי?״ בנג׳מין המשיך להנהן.
״כן, כקתולי. אמא שלי אירית,״ סופסוף תשובה אשר הולמת את הסיטואציה.
״ואתה… הממ… שותה אלכוהול ועושה סמים?״ בנג׳מין הפיל את הפצצה.
״לא, לא, ממש לא. אני פיכח לגמרי. רק מוכר,״ הסוחר ענה את התשובה הלגיטימית.
״והחברה שלך, מוסלמית גם?״ הצלחתי להתאושש ושאלתי גם אני שאלה קצת פחות שוקיסטית מ״מה לעזאזל קורה פה״ ו״על מה אתה מדבר למען השם״.
״כן. היא רואת חשבון, אבל היא התפטרה לאחרונה כי היא ילדה ילד. כאילו, את הילד שלנו,״ הוא ענה, בפנים רציניות, לא מתבדח.
״ואיך קוראים לילד שלך?״ שאלתי.
״כיילב,״ הוא ענה בלי להניד עפעף, ״הוא בן שלושה חודשים״.

אכן, נאחל לכיילב הצלחה בחיים. הוא יזדקק לה.


תגיות:, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!