נדודי שינה בסיאטל

אוהד מנור

על אוהד מנור

אוהד, מדען בהתהוות, עבר באוגוסט 2013 עם אשתו ושני הזאטוטים לסיאטל, לטובת פוסט-דוקטורט והרפתקאה משפחתית. אז איך מאזנים מחקר במעבדה עם הרצון לבלות זמן איכות עם המשפחה? איך מחסור בויטמין D משפיע על מצב הרוח? והאם באמת הגשם לא מפסיק לרדת פה?

קר שם, לא?

כמו הרבה דברים בחיים, גם הרילוקיישן מתחלק לשלושה חלקים: החודשיים לפני, השבוע של המעבר, והחודשיים אחרי.

בחודשיים שלפני, הסידורים מתחילים להיכנס לקצב גבוה, מתחילים להיפטר מהחפצים בדירה (לא שלחנו מכולה, זה עולה מלא!), לשלוח ארגזים עם צעצועים, ספרים ועוד (דרך הים = יגיעו בערך איתנו). יש תחושה של אס"ק באויר, וכל פעם שמסמנים וי על עוד סידור (להתנתק מכל נותני השירותים, איזה כיף!), מרגישים יותר ויותר קרובים לדבר עצמו. אבל איכשהו, אצלנו לפחות, הייתה תחושה סוריאליסטית וכל הזמן הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "זה באמת תיכף קורה?!" כמובן שגם כל הפרידות מהחברים והמשפחה תופסות חלק מהזמן, כשהמשפט החוזר על עצמו היה "סיאטל? קר שם, לא?", מה שבהתחלה שיעשע ולקראת הסוף כבר עצבן….

סיאטל: קר שם, לא?

את השבוע של המעבר אפשר להקביל ללידה של ילד חדש. כמה שלא מארגנים לפני ומנסים להתכונן מנטלית, בסוף זה מגיע ותוך 24 שעות החיים מקבלים תפנית חדה בעלילה. ובדומה לילד חדש, גם עם הרילוקיישן צריך להיות סבלני ולדעת שלוקח זמן להתרגל לשינוי. אצלנו השבוע הכיל כמה ימי "נופש" אצל סבא/סבתא, לאחריהם אריזה של 4 צ'ימידנים שכל אחד שוקל 25 קילו (בדיוק) כדי לא לשלם אקסטרה, 2 כיסאות תינוק לאוטו השכור שניקח, שני תיקי גב מפוצצים, ושתי מזוודות טרולי עם ציוד נוסף ולפטופים למיניהם ו-10 גרברים. מזל שלאבא יש גב רחב.

הטיסה, בגדול, הייתה 21 שעות של שיכרון חושים עם תינוק וזאטוט בין שמיים לארץ. אבל, אין ספק שהחלק הכי קשה היה הקונקשן שעשינו. האיחור של המטוס שלנו בצירוף עם הזמן הקצר שעמד לרשותנו מלכתחילה, גרם לכך שהיינו צריכים לרוץ (מילולית) עם כל הפקלאות, לעבור עם תינוק וילד, שכבר היו על קצה גבול הסבלנות, עוד שתי בדיקות בטחוניות, שכללו כל פעם הוצאה של חמשת הלפטופים שלנו (כן! שניים חדשים, אחד נטבוק, אחד ישן עם דברים מהעבודה, ועוד אייפד) ותמיד גררו הרמת גבות מצד אנשי האבטחה. הגענו למטוס סחוטים ומזיעים, צמאים ורעבים בשניה האחרונה ממש (סגרו את הדלתות אחרי שנכנסנו), לעוד שש שעות של פאן עד הנחיתה בסיאטל. בסופו של דבר הגענו והתמוטטנו על המיטה בדירת האורחים של השכונה אליה עברנו.

Benson Kua

את החודשיים הראשונים (שעוד רגע מתקרבים לסיום) ניסינו לעשות בצעדים קטנים כל פעם, מרחיבים את מעגל המקומות בהם אנחנו מבקרים, קונים עוד רהיט, עוד כלי מטבח ועוד צעצוע (טוב, למען האמת, הצעצועים נקנים קצת יותר מהר). היו כמה חוויות מעניינות, כמו לפתוח חשבון בנק במדינה חדשה כשילד אחד קופץ מסביב עם בובה של ספיידרמן, והתינוק לא מבין למה אי אפשר לקחת את הדפים שהאיש נותן ולמעוך אותם לכדור, או לבלות חצי יום באיקאה, להתבלבל בין החלקים של החנות (בסיאטל זאת רק קומה אחת מחולקת לשניים), ולדאוג לילד שהשארנו לחצי שעה במשחקיה (האמת שהיא הרבה יותר מאובטחת מהתינוקיה בקפלן, שם ממש אפשר להיכנס ולקחת כל תינוק בלי שום בעיה, אבל זה סיפור אחר…), ובסוף לא למצוא מיטה לאמא ואבא, שישנו שבוע על מזרן מתנפח (לא כיף כמו שזה נשמע). עוד אירוע מכונן היה החיפוש אחר האוטו המיוחל. עברנו בכל כך הרבה דילרים (של מכוניות) פה באיזור, וכולם עד האחרון שבהם כל הזמן מחייכים, אדיבים ונחמדים. אין ספק, האמריקאים יודעים לגרום ללקוח להרגיש חשוב אפילו אם הוא מחפש רכב יד שניה במחיר מציאה. את הרכב שהכי נראה לנו לקחנו למוסך לבדיקה וגילינו שלא הכל ורוד כמו שטענו בסוכנות, אבל סוף טוב הכל טוב (טפו טפו).

אז בגדול, מנסים להתרגל למקום ה"חדש" הזה, שלמען האמת לא מרגיש כל-כך חדש, אולי כי כולם מדברים בשפה מוכרת למחצה, יש חברים ישראלים, ובאופן כללי, די נוח.

אה, ורק לסבר את האוזן, אם משווים לניו-יורק, אז פחות קר (לא יורד מתחת לאפס) , יש יותר ימים גשומים בשנה (152 לעומת 122), אבל פחות גשם במילימטרים. אבל סיפורים על הגשם בסיאטל, בפעם אחרת…


תגיות:, , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!