מסע חיינו: לראות, לחוות, להתנסות

ליאת עמיחי-שם טוב

על ליאת עמיחי-שם טוב

אמא שלי תמיד אמרה שאני קצת "לוקו", בעצם כולם אמרו... אז היום אני אמא לשלושה, ועדיין נושאת בגאווה את התואר. מסתכלת על החיים מחוץ לקופסה, יוצרת לי ולמשפחתי את המציאות בהתאם לאיך שאני רוצה לחיות. יחד עם שי, בחרנו לנו את דרך החיים שלנו. שנתיים בתאילנד עברו חלפו ביעף, דרום אפריקה: אנחנו בדרך, קבלי אותנו בחיבוק!

שבוע בעיר זרה

קצת יותר מחודש למעבר… החלטתי לבדוק בעצמי איך זה נראה, ואיך זה מרגיש,  אז נסעתי!

מסע די מתיש, אם לא לוקחים טיסה ישירה, אבל בעצם אני די רגילה למסעות כאלה. משום מה יש לי נטייה תמיד לבחור לגור במדינות הכי רחוקות…

אחרי כמעט יממה מהרגע בו יצאתי מהבית (אני גרה ברמת הגולן), נחתתי ביוהנסבורג.

שי חיכה לי בשדה (הוא כבר כמעט מקומי שם), ויחד נסענו למלון בו הוא גר כבר תקופה די ארוכה.

הנסיעה למלון עשתה לי חשק בעיקר לעשות אחורה פנה – בפנים הרגשתי רק תחושת "רוצה הביתה", למקום הבטוח שלי, למושב הקטן והנעים, לילדים שלי. הנוף העיקרי אותו רואים מחלון הרכב, הוא בעיקר מבנים מוקפים בחומות ומעל כל חומה גדר תייל או גדר חשמלית, לא משהו שממש מעורר חשק להישאר…

בתוכי לקחתי החלטה – פה אני לא רוצה לחיות!

תשושה מאד, עייפה ומבואסת, הגעתי למלון, הנחתי את חפציי, ומייד יצאנו לאכול משהו בחוץ. ואז חלה נקודת מפנה קלה…

כן, זה היה מהר…  ממש ליד המלון, מקום מקסים ושוקק חיים, עם קניון גדול, חנויות, מסעדות ובתי קפה הומי אדם ואנחנו מדברים על יום חול בשעות הצהריים. התעודדתי מעט. המוני אנשים ממלאים את המסעדות ואת החנויות, מסתובבים בביטחון, יושבים כשתיקיהם מונחים על הרצפה, או הכיסא ליד, בחוסר דאגה ובכייף. המנות שהגישו לנו, כמו המנות שהוגשו מסביבנו, היו עשירות, יפות ומעוררות תיאבון. ואכן, טעים בטירוף! שי כבר מזמן הכין אותי לאוכל משובח במיוחד, שאפילו אני, שלא ממש מתחברת לסטייקים עבים וגדולים, או למיני חיות אחרות, אוהב.

אחרי שממש שבענו, נסענו לראות כמה בתים – פגישות ששי תאם כבר מראש, ואני, שדי רגילה לבתים גדולים ומרווחים, פערתי פה בכל פעם שנכנסו בשער בית חדש;  כל בית גדול יותר מקודמו (ממוצע של 700 מ"ר), מפואר ויפה ולכל בית מוצמדת בריכה חביבה (לא, לא בריכת אינטקס), בחצר מטופחת ומקסימה.

עברו בסך הכל משהו כמו שעתיים מהרגע בו נבהלתי מהגדרות והחומות ורציתי הביתה לבין הרגע בו אמרתי – אתם יודעים מה, בעצם למה לא?

בית מקסים מחכה לנו…

 

בחוץ אפשר לראות הרבה נשים בשעת ג'וגינג, לבד או עם חברה, מכוניות שנוסעות בבטחה ועוצרות ברמזור אדום (למרות כל מה שאמרו לי טרם נסיעתי), אנשים מאד אדיבים ונחמדים וחיים שנראים לא רע בכלל. האזור הוא בעצם הפרברים של יוהנסבורג, לא העיר עצמה, מה שאולי עשה את ההבדל הגדול בין הסיפורים המפחידים אותם דאגו לספר לי מכריי המלומדים לבין המציאות. ביום למחרת כבר בקושי ראיתי את הגדרות שכל כך הפריעו לי, ובעצם הפכו לחלק מהנוף.

ספריית בית הספר

באותו היום נסענו לבית הספר בו ילמדו ילדינו. בית ספר מקסים!  המון מרחבים, מגרשי ספורט, מדשאות, בריכה גדולה ומושקעת, כיתות נעימות עם מספר ילדים קטן בכל אחת מהן וקבלת פנים חמה שקיבלנו הן מהצוות והן מהתלמידים. לא לקח לי יותר מכמה דקות להבין שפה אני רוצה שילדיי ילמדו ולהיות בטוחה שפה יהיה להם טוב!  יצאתי בהרגשה מאד מאד טובה, מתחילה להתרגש, ולספור את הזמן שנותר עד לנחיתה המשפחתית שלנו בחודש הבא.

בימים שאחרי, ביליתי הרבה עם עצמי, יושבת בחדר על בוק הבת מצווה של מאיה שלי (כן, דאגתי לקחת איתי שיעורי בית), מסתובבת בקניונים, לוקחת מוניות ממקום למקום ולומדת את האזור. הכרתי חברות חדשות, כאלה שקיבלתי את מספר הטלפון שלהן עוד מהארץ, נפגשתי איתן והעברתי את השבוע שלי בכייף ובניצול הזמן בצורה היעילה ביותר מבחינתי.

חזרתי עם הרגשה טובה ובטוחה, בידיעה ברורה שאנחנו מתחילים שוב פרק חדש וטוב, שהנחיתה תהיה רכה יותר עבור ילדיי, מזו שהיתה להם בתאילנד (בכל זאת בית ספר יהודי שרבים ממוריו ותלמידיו דוברי עברית, שדגל ישראל מונף בחצר, וכתובות בעברית על קירות הכיתה – הרגשת שייכות!). את כל התחושות האלה העברתי לילדיי ממש ברגע שנפגשתי איתם (ו-וואו, כמה התגעגעתי אליהם).

חודש מיום כתיבת שורות אלה כבר נהיה על המטוס, בדרכנו לשם – לעיר שכבר קצת פחות זרה.


תגיות:, , , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!