גל בארה״ב

גל

על גל

אמצע שנות השלושים נותן דחיפה בכיוון הנכון בכדי לנצל קמצוץ של הזדמנות, והנה האישה ואני מצליחים להגשים חלום ישן, אורזים את הילדות ועוברים לגור בארה״ב. מייצג בכבוד את מעמד הביניים הישראלי - הייטקיסט ומילואמניק, שכמו רבים וטובים קצת התעייף והחליט להתאוורר זמנית או לתמיד במקום אחר. עכשיו, כמו שאמרה חווה, הייאוש נעשה יותר נוח, ולכן יש יותר משאבים כמו זמן פנוי וכח נפשי בכדי לעשות עוד כמה דברים שתמיד רציתי לעשות, ביניהם - לכתוב.

של מי יום העצמאות הזה?

יום העצמאות. השדרה הראשית והרחובות הסמוכים מלאים באנשים. על הבמה המרכזית מנגנת להקה ובדוכנים מוכרים צמר גפן מתוק ושתייה קלה. כולם ממתינים לזיקוקים שאמורים להאיר את השמיים בעוד כחצי שעה. האווירה, ההמולה, והרעש מסביב מרגישים מאוד מוכר, אך הפעם זאת לא כיכר רבין, אלא הרחוב הראשי בעיר בה אנחנו גרים בארה״ב. נחתנו בראשון ליולי ושלושה ימים אחר כך אנחנו מגלים כי חגיגות ערב יום העצמאות כאן לא שונות בהרבה מהחגיגות בארץ.

למרות הדמיון הרב, הכל עדיין מרגיש זר ושונה. כמויות של אנשים בדיוק כמו בכיכר, אך כולם דוברים אנגלית. מוזיקה מכל כיוון, אבל אין סיכוי לשמוע פתאום את שלמה ארצי או שרית חדד.  המוני דגלים, אבל באף אחד מהם אין מגן דויד כחול. הרבה ג׳אנק פוד מסביב, אבל סביר להניח שלא אמצא פיתה עם שווארמה. האווירה נהדרת ואני נהנה, אבל בו זמנית גם מרגיש מנותק ולא שייך.  מה בכלל אני אמור להרגיש? אני לא חלק מהחגיגה אבל אני כ(א)ן. אני תוהה האם ההרגשה תשתנה בעוד מספר שנים במידה ונחליט להמשיך לחיות פה? שלושה ימים לאחר הנחיתה וכבר אני מקבל מנה גדושה של התחושות והמחשבות שכנראה ילוו אותי כמעט כל יום כתושב במדינה זרה.

shimrit postel3עשרה חודשים אחר כך מגיע יום העצמאות הישראלי. שוב תחושת הניתוק אך הפעם מהכיוון השני. החגיגות מסתכמות במפגש אחה״צ של קבוצת ישראלים קטנה בפארק. עושים על האש כמובן. שומעים ומדברים עברית. אפשר לספר כמה בדיחות של הגשש החיוור ולצפות שגם יבינו אותך. אך למרות זאת הכל שונה. אתמול לא שמענו את צפירות יום הזיכרון ולא חשנו את העצבות הכללית שמלווה את היום הזה. לרוב האנשים סביבי זהו יום עבודה רגיל. בטלוויזיה לא יהיה השידור החי מהר הרצל וכשאנחנו בדרכים לא נראה את דגל ישראל מתנופף על הרכבים או הבתים.

כנראה שיותר מכל יום אחר בשנה, יום העצמאות מסמל את הקשר שלנו למדינה בה נולדנו. הוא מחזק את תחושת השייכות שכולנו כל כך כמהים לה. אבל מה קורה אם עברת לגור במקום אחר? מהי בעצם מהות הקשר בינינו לבין המקום בו גדלנו?

בתחילת שנות השישים סבא שלי ושני אחיו עלו לארץ. כמה שנים אחר כך החליטו שני האחים להגר לאוסטרליה וסבי נשאר בארץ. כמו בסרט ״דלתות מסתובבות״ היה צומת בחיי (או בעצם בחיים של סבא שלי) שפנייה אחת פשוטה לכיוון אחר הייתה משנה את כל התמונה. ייתכן שהייתי נולד בארץ הקנגרו ודובר אנגלית מלידה, וכמו בני הדודים הרחוקים שלי הייתי מסמפט את ישראל מרחוק ומכיר אותה רק מביקור או שניים. במקרה יצא שסבא שלי החליט להישאר בארץ ולכן אני נולדתי בישראל. עכשיו במקרה יצא שאולי הילדים שלי יגדלו בארה"ב. אמנם בשבילי ארה״ב אף פעם לא תרגיש הבית, אבל מה לגביהם? האם להם זה ישנה שהם נולדו בישראל ועברו בגיל צעיר לארץ אחרת? האם בשבילם יום העצמאות האמריקאי יהיה חשוב יותר מהישראלי? גם אם כן וגם אם לא, האם זה באמת משנה?

ההיסטוריה שלנו מלמדת שחשוב לזכור מי אתה ומאיפה באת, כי גם אם אתה תנסה לשכוח תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך. מצד שני אנחנו עם בפוסט-טראומה שמתוחזקת היטב על-ידי ההנהגה שלו על בסיס כמעט יומי.

אולי צריך להסתכל על כל העניין בצורה קצת שונה ופחות נוקשה. כמו שאומרים, בעוד מאה שנים, האם למישהו באמת יהיה אכפת?!

 

 

 

 

 


תגיות:, , , , , , , , , ,



עדיין אין תגובות

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!