שכחו אותי בבית

דורון זהבי

על דורון זהבי

ברילוקיישן בארה"ב מטעם עבודתה של אשתי, שזו דרך מעניינת להעביר את משבר אמצע החיים. עזבנו בית חם ומשפחה ענפה בקיבוץ, עבודה בהייטק, ועברנו עם שלושת ילדינו למילווקי, לחיות בקהילה חיה ואוהבת ישראל.

אכול ושתה כי מחר חוזרים

ואז מגיע היום הזה – חצי שנה עד החזרה לארץ. וכאן דרכי נפרדת מאלה שלא יודעים מתי חוזרים. אני יודע מתי, וזה לא מותנה באם נמצא עבודה, או כשיסיימו תיכון, או כשהממשלה תתחלף. אני יודע שבלי עבודה, באמצע הלימודים, אל אותה ממשלה – אנחנו חוזרים.

נהג מונית

פרויקט תוכנה בא והלך, ושוב אני מטפס על הקירות בבית. אני חייב לצאת, לנסוע. או אז עולה לי הרעיון של Uber: אתה מסתובב בעיר במכוניתך עם אפליקציה פשוטה, ואנשים משלמים לך להקפיץ אותם ממקום למקום.

שב ילד שב

גשם כבר יורד וזה קיץ. מילווקי, נו. ב 1988 הייתי חייל בבסיס סאנור שזה אי שם מעבר לקו הירוק. זו הייתה האינתיפאדה הראשונה ושלמה ארצי יצא אז לסייר מעבר לקו הירוק, חמוש בבנו ובספר "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן. התוצאה הייתה האלבום "חום יולי אוגוסט" אותו שמעתי עשרות פעמים בווקמן שלי בזמן הנסיעה מנתניה לסאנור, […]

מסע בחורף

בחורף קר כאן. קר מאד. חודשיים מתחת לאפס, והשלג שירד בסוף נובמבר עדיין מונח במקומו בינואר. יש לי מכנסי חרמונית שאשתי מצאה בגודוויל, ופארק אליו אני הולך בכל מזג אוויר. אבל משהו בדממה הלבנה הזו מוציא את החשק לחיות.

ערבים זה לזה

את דוקטור נג'יב פגשתי בשבוע הראשון לנחיתתנו במילווקי. הוא רופא ריאות בעל שם, בשנות השישים לחייו, אשר מפעיל מרפאה בדרום העיר שמבצעת בדיקות רפואיות למבקשי גרין קארד – כמוני.

הדשא ירוק יותר

תראו איך הם משקיעים במדשאות! חמותי מביטה מחלון הרכב וכולה התפעלות. חמי וחמותי הגיעו לביקור ואנחנו נוסעים איתם לטיול בדור קאונטי שזה חצי אי ארוך לתוך אגם מישיגן, המעניק לוויסקונסין צורת כפפה, כשהוא הבוהן הצרה שלה. המחוז הזה עתיר בתי קיץ, עיירות תיירות, ושיירות של דרומיים כמונו המשתרכות על כבישיו הצרים.

ואמא בשם אומרה

חזרנו מחופשת המולדת האינטנסיבית. הילדים חזרו לבית הספר, המפרנסת לעבודתה, ואני – לשיגרת הבית. חידשתי את הבקרים בחדר הכושר, הצהריים בקניות והערב בבישול ועזרה לילדים. השיגרה חזרה לבסיסה בשלום.

שיעור מולדת

לאחר שנה בחו"ל הגיע זמנו של ביקור המולדת. מלכתחילה הרעיון עורר בי התנגדות: שנה של חורף במילווקי וקיץ בישראל נשמעה לי כאילו מישהו לא קרא את ההוראות.

טל ברודי, וועד ההורים ואני

אחד התפקידים הראשונים שלי כבעלה של שליחה, היה רישום הילדים לבית הספר היהודי במילווקי. זה נעשה במיילים מהארץ מול בעלי תפקידים בבית הספר. מאוחר יותר הכרתי את אותם אנשים והתידדתי איתם, אך בשלב ההרשמה מרחוק זה היה מנוכר, רשמי, קצת מלחיץ – מה לשאול ואיך לא לצאת נודניק – ובעיקר עמוס טפסים.

הא לזא עניא

עוד בזמן ההכנות לשליחות, כשלא ידעתי מה אעשה – או ליתר דיוק, כשלא ידעתי מה לענות למי ששואל אותי מה אעשה – ידעתי שאני הולך לבשל. חמישה פיות רעבים מדי ארוחת ערב זה אתגר, במיוחד עבור מי שרגיל לזפזפ הלאה כשהוא עובר מול מקרר הארוחות המוכנות בסופר. מה גם שלא זול פה לאכול בחוץ. זו […]

סליחה

נכנס לקולקטיבו – רשת קפה מילווקית. מתמקם במקום הנייטרלי ביותר – לא בתור, לא ליד שולחן, ולא במעבר – עומד על אי תנועה, משקיף על הבר, ומתמסר לצורך הבסיסי של זר בבית קפה אמריקאי: לנחש מה אני רוצה מבין עשרות הגדלים, הטעמים והסוגים שרשומים על הקיר בכתב יד – אותו כתב יד בכל סניף.

רפואה שלמה

אני לוקח את הבן לרופא עור, לבדוק את פניו המשתנים. אני משאיר אותם לבד ומכין לי כוס קפה. לפני שאני מספיק ללגום, הרופא  קורא לי לחדרו. שניהם יושבים שם בשקט, מביטים בי, והרופא פונה אלי: אני הולך לשים את הבן שלך על תרופות, רציתי רק לוודא שהביטוח שלך מכסה אותן.

קרדיט

בטפסי ההגירה שאני מגיש עלי לסמן אם אני מתכוון לעסוק בפעילות טרור. אני תמה מי האיש שהוא מספיק חכם לכוון בואינג לתוך מגדל ומספיק טיפש להצהיר על כך בטופס. אני חושב על האמון שנותן הממשל האמריקאי ברוצח מועד, שלא יהיה שקרן. הטפסים האלה זועקים את תסכולו של הביורוקרט חסר האונים.

אהבתם? עשו לנו לייק!