אמא יוצרת

עינת כהן

על עינת כהן

שלום אנשים יקרים, אני עינת, אמא לשלוש ילדות אנרגטיות, נשואה לחקלאי חרוץ, גרה בגואטמלה. אנחנו מחנכים בבית, יוצרים בבית, אוכלים טוב ואוהבים הרבה צבע. שמחה שבאתם לקרוא - מבטיחה שיהיה לרוב משעשע, תמיד צבעוני. www.mothercreation.blogspot.com

פוסט פוסט עצמאות

עצמאות, הינה יכולתו (או אי-יכולתו) של אדם לקיים בכוחות עצמו את שגרת חיי היומיום שלו החיונית לתפקודו. שגרת חייהן של בנותיי בחינוך ביתי היא די פשוטה – הקימה היא בשעה שנוחה להן, עד 8 בבוקר. ארוחת הבוקר נאכלת לעתים יחד, וישנם ימים בהן כל אחת לוקחת קערת קורנפלקס או טורטיה עם גבינה. הבקרים הם רגועים. […]

אחרי החגים

גואטמלה היא ארץ נפלאה. באמת, אני רצינית לגמרי. יש בה הכל – שמים רחבים הנפרשים לכל הכיוונים, בעלי עומק וצבע וחיים, יש בה את כל מגוון העננים ששמיים כאלה יכולים ליצור (בכלל אני מאמינה שכאן, בהרים של גואטמלה, נוצרים העננים של העולם, אבל זה עניין לרשומה נפרדת). יש בה אלפי עצים בכל גווני הירוק והרים […]

ג'קי צ'אן בספרדית

הגואטמלים הם מחדירי מוטיבציה אדירים. בתקופה הקצרה שאנחנו פה, גיליתי שהם דוחפים למצוינות והצלחה בשיטות מעודדות ומעוררות הערכה עמוקה. בספורט. זה לא אומר שהם באמת מצוינים בספורט. זאת אומרת, מתי פעם אחרונה ראיתם קבוצת כדורגל גואטמלית במונדיאל? הם די דומים לישראל בקטע הזה – יותר הגיוני שתראו גואטמלי בודד באליפות העולם בג'ודו.

על גילגולי לשון

רציתי לרשום משהו על הקושי הגדול בלהיות קרוב כל כך ולהרגיש רחוק. חשבתי לכתוב על הצורך בלהתחזק בתקופה הזו, מול ההתלהמות מבחוץ והביקורת מבית. קיוויתי שאוכל לתת מילים של עידוד, או של תקווה, או הארה.

שב"חים בגואטמלה

לפני יותר מחצי שנה נחתנו בגואטמלה. תושבי מדינת ישראל אינם זקוקים לויזה מיוחדת כשהם נכנסים לגואטמלה, אלא מקבלים ישר בשדה התעופה ויזת תייר ל-3 חודשים. אם יש בידיך את הממון והחשק, אתה יכול גם להאריך את השהות על פי חוק ל-3 חודשים נוספים. זה החוק בגואטמלה. בחישוב מהיר אנו נחשבים פה לשב"חים.

כי גם לאבא מגיע!

הנה רעיון. לפני כך וכך שנים קמה בארץ קול צעקה הקוראת לשוויון בין המינים. לא היה מדובר בחוק שוויון בעבודה, או במינוי נשים בתפקידי מפתח, אלא במשהו חשוב עוד יותר – הוחלט לבטל את יום האם ולהפוך אותו ליום המשפחה!

כמה מילים בשבחה של עירי

חזרנו הביתה. רילוקיישן שני, והפעם זה באמת הרגיש ככה. כמו בית. התגעגעתי למיטה שלי, למקלחת, לארון הבגדים במקום מזוודות. התגעגעתי לאפשרות השקטה של לקום בבוקר במרחב הפרטי שלי. ליצור. לכתוב. לראות את הבנות ישנות בין הררי הבובות שלהן ומשחקות אחר הצהריים עם השכנים, או יושבות כל היום בחדר עם הארנבים ומדברות.

חופשת מולדת וקפה של בוקר עם אמא

ושוב אני מגלה אילו אנשים מוזרים ויצאי דופן פוגשים רק בשדות תעופה. היום חזיתי באדם מבוגר, בן 60 פלוס מינוס, לבוש חליפה מחויטת ומכנסי בד, אשר הניח על כתפי חברו עטיפות ריקות של מסטיק וחיכה לראות כמה זמן ייקח לו לשים לב. חצי שעה אחר כך כבר עלינו על המטוס וההוא עוד לא שם לב.

פורקת עול

פסח חלף עבר לו, ואיתו גם המשפחה ששבה לביתה בשלום. ביקור משפחתי מהסוג שהיה הוא לא כל כך מובן מאליו. הנה ארזו להם כל בני הבית את מזוודותיהם – הסבתא, האחות והאח, יחד עם כל ילדיהם,  בעיותיהם הרפואיות ודרישות הפנאי/מזון/קניות וכו' שלהם, ועלו לא על מטוס אחד, אלא על שניים, שייקח אותם מרחק של 20 ויותר […]

המשימה

המשימה: לתכנן ביקור של 3 שבועות למשפחה שבאה לביקור. המשתתפים: סבתא אחת (אמיצה ונועזת), 4 ילדים (אנרגטיים ויצירתיים), 3 תינוקות בגילאי חצי שנה עד שנתיים וחצי (במצבי צבירה שונים), 5 מבוגרים אחראיים (פחות או יותר) ובעל אחד שעובד. וכן…זו המשפחה שלו.

נפלאות הגמישות

בהתחלה היינו שניים. אחד חקלאי מתחיל ואחת מנהלת מוזיאון. הכל היה פתוח לפנינו, ידענו שנשנה את העולם.

אהבתם? עשו לנו לייק!