הבלוג של הילה מ.

הילה מ.

על הילה מ.

גרה ב"איל דה פרנס", צרפת, רילוקיישן, מטיילת המון, נחשפת למנהגים אחרים ותרבות אחרת. מתלבטת תמיד בין חיי השגרה לחיי תיירת. פוקחת תמיד עיניים ושמה לב לאנשים, החיים בשוליים: לזר, לאחר, לשונה. עובדת סוציאלית.

סקי: הסיפור האמיתי

כבר חמש שנים שהחצי השני מנדנד "בואו נארגן חופשת סקי". כבר חמש שנים שאני עונה לו "אולי בשנה הבאה". בכל שנה, לאחר חופשת חודש פברואר, חופשת החורף של בתי הספר בצרפת, חוזרים ילדים לבית הספר של ילדיי עם קביים, פציעות ואפילו כיסא גלגלים.

טיול ללה רושל

לפני מספר שנים החלטנו לנסוע עם המשפחה לפארק השעשועים הגדול והמיוחד "פיוטרוסקופ" – פארק אטרקציות שכדאי לבקר בו. פארק עתידני עם אטרקציות מרתקות כמו סחרחרת הרובוטים ו"ארתור והמינימונים" מהסרט. יש שם כל ערב מופע אור קולי צבעוני ומלא אקשן של אש ומים.

פריז. יום שישי בערב.

יום שישי. יום שישי השלושה עשר. הילד לומד עברית עם המורה לעברית. אבל אנחנו לוחצים על המורה שתסיים את השיעור מוקדם, כי אחרת יאחרו למשחק. משחק כדורגל. משחק ידידות בין גרמניה לצרפת באיצטדיון סטאד דה פרנס בסנט דני.

כמו פטריות אחרי הגשם: פעילות סתיו משפחתית

שעון חורף בפריז, אבל עדיין לא חורף. בסוף השבוע עדיין נעים, אם אפשר להגיד ששלוש עשרה מעלות זה נעים, מעילים ונעליים סגורות והחלטנו לצאת ליום טיול ביער. מאז שהגענו לצרפת אני מחפשת את המשהו הזה שיזכיר לי את הטבע הישראלי: את הנוסטלגיה הזו של הטיולים בשבת לשמורות הטבע ולנחלים, למסלולי ההליכה.

אש

בישראל, במהלך העבודה, השתתפתי בהרבה ימי עיון, מפגשי עבודה, בתרגילי חירום ואפילו באירוע אמיתי של שיטפון. בצרפת, בשבוע אחד הייתי נוכחת (פעילה) בשני ימי עיון א(טר)קטיבים במיוחד. אספר על אחד מהם, כי הוא היה "לוהט" במיוחד…

חברות לנצח

יומני היקר, אני ב"דיכאון" (לא קליני)! למה צריכים את הרילוקיישן הזה? עד שיצרנו קשר עם אנשים פה בצרפת, השקענו, הזמנו, דיברנו, עזרנו, שיחקנו, שתינו הרבה שמפניה ביחד.

פריז בלהבות!

שרב. כבר שכחתי איך זה מרגיש. מה גם שבישראל יש לאן לברוח בשרב – בבית,בעבודה, בקניון, במסעדה, בכל מקום יש מזגנים. פה,  בצרפת, אנחנו נוזלים ברחובות, כולם מזיעים ואין, אין לאן לברוח.

יד שניה, אבל חברתית

ישראל 1993, נערה מטיילת עם חברות בשינקין פינת דיזינגוף, פינת נחלת בינימין. תל אביב במיטבה. לוקחות את קו 24 עד למרכז תל אביב. חורשות את העיר ברגל. מחפשות מציאות. צרפת 2015, עיר פרוור שקטה ליד פריז, מטיילת בין הדוכנים. מחפשת מציאות, עם הילדים (מצא את ההבדלים). מה השתנה? מה הקסם הזה של מכירות יד שניה?

תהיות

עובדות: אנחנו גרים כבר חמש שנים מחוץ לישראל+אישור העבודה ניתן לשש שנים = יש עוד שנה עד לחזרה לארץ. אבל פה בדיוק שוכנת הבעיה, ההתלבטות, הקונפליקט : קולות מהארץ נושפים לנו בגב על אפשרות להשאר ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

למה אני לעולם לא אהיה צרפתיה (אבל לעולם אל תגידי לעולם לא)

je vous présente mes meilleurs voeux pour la nouvelle année  – כל אדם בצרפת מנומס ומתורבת מברך בברכת שנה טובה את בן שיחו. "כן, ממש שנה טובה, השנה הזו התחילה מצויין!", אומרת לי בציניות מכרה צרפתיה.

חורף פריזאי

הפוסט הזה לא נועד לתת תשובות, אלא בעיקר להתלונן. כבר שבוע שאני מצוננת, לא יוצאת מזה. ניסיתי את כל התרופות הקונבנציונליות וגם את אלה שלא.  אין סיכוי שאתרגל אי פעם לקור המקפיא הזה של אירופה. כל כך קר! קר לי אפילו כאשר אני עטופה במעיל, צעיף, כפפות וכובע.

איך גיליתי שאני במקום הנכון?

אלו ימים עמוסים. החלטתי לשתף בחוויות שאני עוברת במסגרת בעבודה. מי היה מאמין?! אני עדיין צובטת את עצמי כי נסעתי ליום עיון שמיועד לעובדים חדשים בארגון שבו אני עובדת  –  עמותה פרטית שמפעילה שירותים לגילאים שונים לאוכלוסיית הנכים (רב נכותיים, נכות חושית – עיוורים, חרשים, מוגבלות שכלית, נכויות פיזיות ולאחרונה גם מתמודדים עם נכות נפשית). 

יום אחרי יום

במשך שבועיים אני יושבת וכותבת ומוחקת וכותבת שוב. בכל פעם, שמתיישבת לכתוב – נושא אחר צץ לו במפתיע, אבל אני לא מצליחה לכתוב יותר מכמה שורות. האם אכתוב על טיול שעשינו, על עמותה שחברה הקימה? האם אכתוב על אירוע שארגנתי לטובת הקהילה הישראלית? ניהול הקבוצה בפייסבוק, האם אכתוב על פרידה מחברים יקרים שעוזבים, או בכלל על בחירות בחיים?

אהבתם? עשו לנו לייק!