ישראלית בסינגפור

מאיה פקר-רינת

על מאיה פקר-רינת

לפני כשנה וחצי קיבל בעלי הצעה להיות אחד הנציגים של הבסט ארמי של המזרח התיכון בסינגפור. ההיסוס שלו לא יכול היה לעמוד בפני הלהיטות שלי. אני ראיתי בכך הזדמנות מצויינת ללמוד, לגלות, לחוות ובעיקר להתחדש. שנה וחצי מרגע ההצעה נחתנו ביורה החמה והלחה, סינגפור, בעלי, אני ושלושת ילדינו שהודבקו בהתלהבות (שלי) ובציפייה לקראת המסע הצפוי. חודש לתוך המעבר התחלתי לכתוב את קורותינו באי מנקודת מבטי הסובייקטיבית, הצינית לעיתים, הספקנית אך הלומדת והמתנסה. כך, באופן צפוי יחסית, נולד הבלוג הזה - ישראלית בסינגפור. שם קבוע לעת עתה. שמי מאיה, פעם מתובל (אחרי כרמיאל, מעל דיר אל אסד, ממש ליד כישור ופלך) ולשנתיים-שלוש הקרובות מסינגפור. אשתו של גיל השליח ואמא של יפתח, אהוד ונעמה. את עלילותינו כאן, בעיר המהבילה אשתדל לתאר בעניין, בכנות ובעושר בבלוג שלפניכם.

ההחמצה שבדרך

לפני עשרים שנים בערך הייתי בפריז עם גיל. חשבתי שהטיול היה נפלא עד שפגשנו על המטוס בחזרה לארץ זוג, ישראלי כמובן, שהתקשה להאמין שלא היינו באיזו מסעדה מקומית ומ ד ה י מ ה. תוך כדי התיאורים המגרים שלהם על שפע הבשרים, הגבינות ופירות הים שהיו במזנון חופשי במסעדה, הבנתי שפריז הוחמצה לי ובגדול. הרגשתי […]

אחרי שנתיים: החלום ושבריו

ובחלומי ראיתי את עצמי נפגשת עם חברות בבית קפה שווה אחרי שהזעתי את עצמי לעייפה בחדר הכושר. ובחלומי טיולים יומיומיים באי וסופי שבוע בויאטנם ובתאילנד, ופגישות עם אנשים מכל העולם, ובחלומי סופסוף התקדמתי בדוקטורט, וגם פעילות קהילתית הייתה בחלומי, וכמובן קצת לכתוב בטעם וקצת לקרוא בטעם.

לא פוסט ציונות

עכשיו, כשאין לי עבודה (ק-ר-י-י-ר-ה) ואין לי מטלות בית אינסופיות יש לי הרבה (מידי?) זמן להרהורים ומתמטיקת נפש לא מורכבת. אז נכתב לי הפוסט המהורהר הבא;  הייתי צריכה לנסוע עד סינגפור כדי ש:

זה לא רק שהיאוש נעשה יותר נוח

זה לא בגלל המילקי, היוגורט או הקוטג' –  אלו יותר יקרים כאן ופחות טעימים. זה גם לא בגלל מערכת החינוך – הילדים שלי קיבלו בארץ חינוך מצויין לא פחות בהרבה, אבל הרבה פחות, כסף. זה גם לא בגלל התחבורה הציבורית, הביטחון האישי, הנימוס, המשמעת והניקיון ברחובות שבאמת מעולים פה.

ילדים זה שמחה

תמיד השתדלתי שלא להיות מהאמהות שעושות סיפור מהילדים שלהן. זה נכון שבעיני אין-אין דברים כאלה מההההמממים, מקסיממממממים ומושלמממממים, אבל בכל זאת אני יודעת בלבב פנימה שמדובר בשלישייה שבעיני העולם היא "סטנדרטית",  גם אם סבתא רחל משוכנעת שהם הם נזר הבריאה.

סינגפור: חודש ראשון

אתמול ציינו חודש לשהותנו כאן, וחשבתי שזה זמן לא רע לפוסט ביניים, או כמו שקוראים לזה בחיים הקודמים שלי "עצירת למידה". אתחיל דווקא מהסוף. למרות שאני כאן, באחד מערוצי החיים הטובים, לכאורה, אני שומרת לעצמי את הזכות להמשיך להתלונן, לקטר, להתבכיין, להתבאס וכיוצא בזה, בכל רגע נתון.

אהבתם? עשו לנו לייק!