רגלי צפרדע

עפרה שפר ברוש

על עפרה שפר ברוש

עפרה שפר ברוש, מתגוררת עם משפחתה במחוז פיקארדי בצפון צרפת מאז דצמבר 2012, במסגרת רילוקיישן.

אוף, שוב פעם את?!

שוב פעם אני. היו זמנים בהם ישבתי לי בערבות פיקארדי, בודדה והוגה, עתותי בידי והמקלדת מרקדת בין אצבעותי. הבלוג הזה ספג ממני כמעט הכל, ודרכו גם אתם. ראויה לציון יכולתכם לספוג את שפע הציניות והמרירות שלי על ה"חור" שבו גרנו במשך שנתיים וחצי.

שכחו אותי בצרפת: דבר בן הזוג

3 שבועות אחרונים שלי בצרפת – לבד! המשפחה חזרה לארץ ואני נשארתי במלון קטן ונחמד בעיר הרפאים שבמחוז פיקארדי. לכאורה, תודו זה נשמע אידיאלי – החיים הטובים! בפועל: עצוב, מלנכולי, שקט ומפחיד.

This is the end

אז זהו. הגענו לישראל לפני שבוע וסוף סוף הצלחתי לארגן לעצמי את המחשבות כדי להעביר אותן הלאה. בכל זאת, פוסט אחרון. צריכה להשאיר רושם טוב, לא?

התפכחות

האם אי פעם יצאתם למסיבה ולקחתם איזה עשב או כימיקל? או אפילו עברתם ניתוח בהרדמה מלאה ואתם זוכרים את רגעי ההתאוששות? זה מה שעולה בדעתי כשאני חושבת עכשיו, רגע לפני החזרה הביתה, על מה שעבר עלינו ברילוקיישן הזה.

I have a dream

בעוד חמישה שבועות בדיוק אנחנו חוזרים לארץ, והמוח שלי מפוצץ ברשימות, סידורים, קניות, טפסים, ארגזים, והמון דברים שטרם הספקתי לכתוב בבלוג… אבל מעל הכל, מרחפת שאלת מליון הדולר – "מה תעשי בארץ?" כל עוד נשאלתי את השאלה הזאת בעודי בצרפת, היה קל להתעלם ממנה, כי יש עוד זמן, אבל הופ! הזמן טס כשנהנינו ועכשיו באמת צריך […]

Je suis Charlie

מוצאי שבת עכשיו. חזרנו לא מזמן מ"מארש" במרכז בווה. הנוסח המדויק של האירוע, בכל רחבי צרפת, היה Marche republicaine למען חופש הביטוי. ואכן, התאספנו מכל קצווי המחוז וצעדנו מקצה אחד של מרכז העיר לקצה השני, תוך שאנחנו עוצרים ומוחאים כפיים בהמונים ליד כל מערכת עיתון מקומי. זה היה מרגש. המוני אנשים גדשו את מרכז העיר, ומדובר […]

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

סלחו לי יקירי על כך שאני מרבה לבלבל אתכם, רוב הזמן מקטרת, ואז כותבת פוסט על קלות הקיום. מה יש לה זאת? אז הנה אני עושה סדר:

ברוכים הבאים לשנות השמונים

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט כזה שמעביר את התחושות שלנו לגבי מה שאנחנו קוראים "החיים בשחור לבן". לא בגלל הדיכוטומיה, אלא בגלל אורח החיים כאן שמזכיר לנו הרבה דברים שהיו תקפים בילדותינו, אך עברו מן העולם (בישראל, לפחות). שלא תתפסו אותי במילה – הטלוויזיה ושאר הגאדג'טים מככבים כאן, אבל מבחינת המודעות (לבריאות, לתזונה […]

שבת אחים גם יחד

האמת? אתמול היה אמור להתפרסם פוסט שלי, אופטימי וציורי, על מסעותינו ברחבי אירופה, אבל אז קרה הטבח בירושלים, ומן הסתם, כבר אי אפשר לפרסם פוסט שכזה, ביום שכזה. ובינינו, זה קורה חדשות לבקרים שאירוע טראומתי ונורא מסיט אותנו מסדר היום וגורם לנו להתרכז בעצב, במצוקה ובכעס הנורא.

שכנים, שכנים: מארי ואנג'לו

בפוסטים אחרים שכתבתי כאן בעבר, סיפרתי על השכנים מהבית ממול שילדיהם לומדים עם שלנו באותו בית ספר, ולמרות זאת לקח להם כמעט חצי שנה להתחיל לומר לנו "בונז'ור" ברחוב. אז באמת, ההתחלה עם מארי ואנג'לו היתה לא פשוטה, אבל מאז כבר זרמו הרבה מים בנהר ה-OISE, ולאט לאט מארי ואנג'לו נפתחו אלינו. אחרי כמעט שנתיים, […]

שכנים, שכנים: אסטל והובר

במסגרת ה"אפטר פארטי" של המלחמה האחרונה (מה שנקרא – לאסט באט נוט ליסט), ובמסגרת העובדה שחזרתנו לארץ מנצנצת אי שם באופק, אנחנו מרבים להרהר באיזו ישראל נפגוש כשנחזור. פוליטית, מדינית, חברתית והאמת? בעיקר כלכלית. לפחות מרחוק, נראה שהיא משתנה ללא היכר והקשיים שידענו בה טרום נסיעתנו, יהיו כאין וכאפס לעומת הקשיים שעוד ניתקל בהם. האם […]

לו הייתי מאדאם מונסגו

 לו הייתי מאדאם מונסגו, הייתי קמה הבוקר, מכינה לי קפה בעצלתיים ושולחת את בני הבכור על אופניו אל הבולנז'רי של הכפר, להביא לנו באגט טרי לארוחת הבוקר. כשהוא היה חוזר, הייתי מורחת על הבאגט שכבה עבה של החמאה הברטונית שהושארה מחוץ למקרר כל הלילה, כדי שתהיה רכה דיה, ועליה שכבה של ריבת פירות יער שהכינה […]

רגל פה, רגל שם

עוד תקופה נוראה החלה, חזרנו לימים בהם תמונות של שלושה חטופים מתנוססות בראש החדשות. כמה נורא לחשוב ולהגיד, שאנחנו כבר מתורגלים; "תרגולת חטופים". ההלם הראשוני, המאמצים לשחרור, מאהל מחאה, קמפיינים, היכרות עם המשפחות…אנחנו כבר כל כך מתורגלים, שזה כבר כאילו חלק משגרת החיים.

אהבתם? עשו לנו לייק!