ארכיון | בלוגלובל עדכוני RSS לאזור זה

וירג'יניה וולף, מודל (כמעט) סתיו 2017

זהו, בשני האחרון זה הפך רשמי – חזרתי להיות אחראית ללו"ז שלי, לראש שלי, ולחיי העצמאים באופן כללי: גם האמצעית סיימה עם כל ימי ההסתגלות וההתרגלות (שבוע אחרי השאר) והחלה את שנת הלימודים שלה.

על אנשים, על קשיים ועל רילוקיישן

לא הצלחתי לכתוב זמן רב. מכיוון שאני נחושה להצליח להשלים את הפוסט הזה, אני אעשה את הצעד הנואש של להשתמש בפן העורכדיני שלי, אכתוב את כותרות המשנה ואנסה לתפור עליהן את הטקסט שלי. אני מצטערת אם זה יוצא כמו גיבוב של מחשבות.

חברות בתפוח הגדול

אני מיסודי בחורה מאוד חברותית, מאלו שאפילו בנסיעה של חמש דקות באוטובוס מפטפטות עם חצי אוטובוס. אף פעם לא היה לי קשה להכיר חברות חדשות אבל לא תמיד הן היו חברות אמת.

כמה רחוק את מוכנה ללכת…

פעם למשפט בכותרת הייתה משמעות אחרת; "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הוא שמו של הספר הנפלא של מאירה ברנע גולדברג שמספר על טיפולי פוריות; נושא שמאוד העסיק אותי בתור מטופלת בעצמי (טוב נו, מטופלת לשעבר, אבל פעם מטופלת תמיד מטופלת, כנראה…).

כל קיץ קורה דבר מה…

כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. 

אמא'לה ניו יורק, או: למה לי לכתוב בלוג?

אז למה לי לחזור לכתוב בבלוג? שואלת את עצמי… הרי זה לא שיש לי עודף זמן פנוי עם הקטנה והחמודה שלי.

חלומות

אני פוגשת כאן, בניו יורק וניו ג׳רזי הרבה אנשים עם חלומות. אנשים שבאו להגשים חלום והאנשים שאיתם. הם עברו ארצות, שפות, עבודות, קרובים וחברות. שינו את עולמם מקצה לקצה כדי להגשים חלום. אני פוגשת גם אנשים שהגשימו חלום וממשיכים הלאה, אנשים שחלומם התברר כ׳לא בדיוק, אז מה עכשיו?׳ המסע הוא עדיין מסה של התרחשויות שמעצבת אותם. […]

I got the whole world in my hands

יש המון שניות אושר שקורות לי "תוך כדי" ומבהירות לי שאני במקום כבר מספיק זמן בשביל לקרוא לו שלי: בית הקפה שלי, הסופר שלי, הפאב שלי, הבנק/ מתפרה/ מאפייה. הרגעים האלו כמובן מתעצמים ברילוקיישן, כי זה לא רק שמצאתי את ה"מקומות" הללו, אלא שמצאתי אותם בעיר זרה, במדינה חדשה, מעבר לים, בשפה שהיא לא שלי […]

זהות כפולה

פוסט זה נולד כתגובה לפוסט יפהפה ונוגע ללב שקראתי כאן שכתב אריאל- "לא שייך". פוסט שעורר אצלי תחושת הזדהות והשראה לכתוב את הפוסט הבא.

מי הזיז את הנירוואנה שלי?

לא הספקתי למצמץ וכבר עברה לה חצי שנה ברילו בהודו. יושבת על הערסל במרפסת, מנסה לסכם לעצמי את חווית הודו, ו….מרגישה קצת ריקנות.

הביתה

בשעה שאני כותבת, סימבה הכלב נח כאן לידי, אוזנו ממש מתחת לוונטה של האוויר הקריר (סופסוף התחמם בחוץ) והשערות הקטנות של פרוותו הרכה רועדות קצת ברוח הקרירה שמתנשבת לה.

אמא בע"מ

כ-ו-ל-ם הלכו לג'מבו. זאת אומרת לג'ימבורי בראשון.  

איך שכחתי את החתונה שלי

מזה חודש שאני נמצאת בגלות.

אהבתם? עשו לנו לייק!