אמא מייד אין il

בתאל ליברמן

על בתאל ליברמן

בת 31, מעיר קטנה ונידחת במרכז הארץ: אור יהודה, מרכז השיפודים הארצי. היום גרה בשיקגו הקרה ומנסה להזכר באיך היו החיים כאשר הקור היה ברמה של תנור ספירלה קטן שבישלנו עליו ערמונים ולא ברמה של: "3 שכבות צריך רק כאשר מגיעים למינוס 12 מעלות". מורה בבית ספר יהודי, אמא של נונו השובבה ואישתו של מיכאל (שמו בישראל). נושאת בגאווה את פערי השפה והתרבות (בעיקר בויכוחים עם האיש האמריקאי היקר שלי). החלום שלי הוא לעמוד על הר הרצל ביום העצמאות ולהדליק משואה יחד עם סבתוש, ולתפארת מדינת ישראל! עוד עליי בבלוג הנוסף שלי: http://eemashelnunu.blogspot.com/ /

My fabulous four

על מנת להבין את השיגעון ביחסי בנות אני תמיד פונה לבנות העיר הגדולה. שרלוט, מירנדה, סמנתה וקרי הן כאלה וואנה-בי-פרנדס להמון בנות. אני מכירה כל כך הרבה בנות שרוצות להיות אחת מה- 4 ואף להיות חלק מרביעיה נהדרת שכזאת. בארץ לקחתי חלק בהמון קבוצות שרלוט מירנדה ושות' ואז כמו שאתם יודעים החלטתי לעבור יבשת. גם לבנות העיר הגדולה קרה משהו דומה. סמנתה עברה לקליפורניה, להזכירכן, וקרי עוברת לפריז בסוף הסדרה, ואז היא חוזרת לעיר הגדולה. אז עברתי לאמריקה הגדולה ותחזוק מערכת היחסים עם החברות בארץ הפכה למשימה ממש לא פשוטה. עם המשפחה הכל כל-כך ברור ומובן מאליו, ויצאתי מנקודת הנחה שגם עם החברות זה יהיה כך. כי הרי, אחרי הכל, אנחנו ממש אחיות,  משפחה. באמת, אני לא צינית. אבל, זה הרבה יותר קשה, קשה יותר מתחזוק מערכת היחסים עם האיש היקר. המרחק עושה את שלו.

batel freindfs (Large)לא רציתי להגיע למצב של טלפון אסימונים ומרכזנית דוברת שפה זרה באמצע שיחה עם המירנדה האישית שלי, אז כבר בהתחלה עשיתי הכל כדי להקל על חיי והתחברתי לכל דרך תקשור אפשרית עם הצד השני של הגלובוס. אז כמו שקראתם בפוסט קודם –  יש לי אייפון (סליחה, יש לי אובססיה שנקראת אייפון). את האייפון המקורי רכשתי מכספיי מתנת הפרידה שקבלתי מחברותיי. הן תכננו זאת על מנת שאוכל לרכוש את הטלפון כדי שנשמור על קשר. מחשב היה לי וסקייפ פתחתי כבר לפני שעברתי ומיד התחברתי לקו ישראלי. נשמע נהדר? לא הכל פשוט ומובן מאליו. רבות מחברותיי התחברו גם הן לכל הנ"ל כאות התחייבות לקשר הזה בלונג דיסטנס.  היחסים עם החברות והחברים התהדקו או התרופפו עם הזמן והמרחק. עם הזמן, במלוא מובן המילה! אחרי הכל 8 שעות זאת מכה מבחינת הבדלי זמן. לא משנה כמה רציתי וניסתי וכמה השתדלתי, וכנ"ל לגבי הצד השני, זה לא תמיד הצליח. וזה מאוד מתסכל. הזמן עובר, והקשרים מתרופפים או מתהדקים, אבל בעיקר מתרופפים. אולי זאת ההרגשה הזאת מהצד השני של: היא עברה, אז אין מחויבות לקשר, אבל זה פשוט לא נשאר כבימים עברו.

אל תגידו לי שחברויות אמת נשארות תמיד, זה לא נכון! יש הפתעות בחיים, ויש ארועים שמעצבים לנו את החיים. דברים קורים ואפילו החברויות הכי טובות מתפרקות, בצורה טבעית. ממש מערכת סינון טבעית שכזאת. החיים מעצבים לנו את הדרך וקורים לנו ארועים שגוזלים מאיתנו זמן יקר, לדוגמה: נונו…קטנה קטנה, אבל עולה לי בהרבה זמן. גם האיש היקר גוזל זמן. שלא לדבר על עבודה, בית ותחביבים (תחביבים – זה אתם, תרגישו מכובדים, אתם חלק בלתי נפרד מחיי). עברתי למקום אחר, יבשת אחרת ויש לי חיים וטוב שכך, כדאי שתשמחו עבורי ולא תהיו מרירים. המון פעמים מצאתי את עצמי מתנצלת על כך שיש לי חיים, שאני לא מתקשרת יותר, שדברנו רק פעמיים בשבוע האחרון ולמה לה את עונה ולי לא (אגב, עניתי לה כי היא התקשרה בשעה שהייתי פנויה, זה לא בכוונה).  מצאתי שהחברויות שנשארו הן השרלוט ושות' שלא סופרות לי את השעות הפוטנציאליות בהן יכולתי להתקשר, שלא מקטרות שאני לא מפנה זמן או שלא אכפת לי. הן אלה ששלושים דקות איתן פעם בחודש וחצי הופכות למשאב נהדר של אנרגיה חיובית, מעלות חיוך על פניי ונותנות לי כח להתמודד עם המרחק מהבית. אלה הקשרים שהופכים לאיכותיים יותר ומעמיקים יותר. גם עם אנשים שלא תמיד הייתי כל כך קרובה אליהם. הקשר הזה, הוירטואלי, הוא תלות,  גם כאשר שיחה אמיתית מתרחשת פעם בשבועיים, או פעם בחודש. שיחה, אגב, נחשבת כשיחה גם אם היא צ'ט בג'י צ'ט/ פייסבוק/ וואטס אפ או שיחה בסקייפ כאשר המיקרופון לא עובד. ההרגשה שיש מישהו בצד השני שמתרגש כמוני עושה את הכל. הקשרים המיוחדים האלה נותנים הרגשה של בית גם כשאני לא ממש בטוחה איפה הבית שלי. אני יכולה להגיד שבית בשבילי זה משפחה וחברים.

גם פה יש לי משפחה וחברים.

batel freinds finalיש לי פה חברות. חברות במדינות אחרות ביבשת וחברות פה בעיר, באזור. כולן חברות טובות. אבל מה לעשות, תדמית היהודי הנודד לא תוסר מאיתנו. ההרגשה הזאת של החיים שלנו בסטנד ביי כי אנחנו קרועות בין הפה לשם, משפיעה על החברות. תמיד יש את החשש או את הידיעה שחברה תחזור לארץ, כי הרי משפט המפתח הוא "אין כמו בארץ", ועל אף זאת, אנחנו פה ולא שם. זה תמיד באויר, בכל חג, שבת, פגישה. תמיד. החשש הזה שבא יחד עם מציאת הנפש התאומה, השרלוט הישראלית-אמריקאית שלי, שיום אחד יש סיכוי היא תחזור לארץ הקודש ואז אני אצטרך למצוא לי שרלוט אחרת. החשש הזה שבגלל בחור סמנתה תעבור למדינה אחרת ואז אצטרך למצוא לי סמנתה אחרת. החשש הגדול מקשר נוסף שאני לא רוצה לתחזק בשלט רחוק, כי כבר יש לי מספיק והאכזבה שיכולה לבוא בעקבותיו.

מצאתי נוסחה שעובדת אצלי: you can't always get what you want, you get what you need. בארץ, מטבע הדברים, מה שנשאר-נשאר, אין כעסים כי לא דברנו חודש ואנחנו עדיין יודעות מה קרה לכל אחת בחודש האחרון. די לאכזבות. מה שאבד, אבד בטבעיות, וזה קורה ונורמלי שקשרים מתנתקים. פשוט השלמתי עם זה.

פה  יש לי את שלוש  הנהדרות שלי. שתי ישראליות ואחת אמריקאית. השתיים לא קשורות לאחת, ויש אפילו ישראלי נהדר אחד. הן המשפחה שלי ולכל אחת מאתנו יש את החברות בארץ, אלה שאנחנו מתארות בתור "החברה הכי טובה שלי". אנחנו לא מרגישות שאנחנו בוגדות, אנחנו לא מרגישות שאנחנו מאכזבות. יש לנו חיים ואין בזה בושה. אנחנו משפחה שמחה, מאושרת וגדלה. יכול להיות שיום אחד חבר במשפחה יחליט לחזור. החשש הזה תמיד שם. זה הסיכון ברילוקיישן. אחד הסיכונים. עד אז, נפגש מדי פעם במסעדה טובה ונסכים יחד שאין כמו האוכל בארץ.

לכל החברות שלי, פה ושם. הקרובות או הרחוקות. אני כל כך שמחה שיש לי אתכן גם כשאין לי אתכן.

אמא של נונו


תגיות:, , , , , , ,



תגובה אחת ל - “My fabulous four”

  1. אלמה ש. #

    יפה וכנה. כל הכבוד

    14 באוקטובר 2013 ב - 16:12 הגב

השאירו תגובה

אהבתם? עשו לנו לייק!