• על אנשים, על קשיים ועל רילוקיישן

    לא הצלחתי לכתוב זמן רב. מכיוון שאני נחושה להצליח להשלים את הפוסט הזה, אני אעשה את הצעד הנואש של להשתמש בפן העורכדיני שלי, אכתוב את כותרות המשנה ואנסה לתפור עליהן את הטקסט שלי. אני מצטערת אם זה יוצא כמו גיבוב של מחשבות.

  • כל קיץ קורה דבר מה…

    כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. 

  • טודו – מה?

    הרילוקיישן עלה לנו לראש. כן, כן, ממש ככה. אנחנו מרגישים לגמרי תיירים כשבאים לביקור בארץ ועכשיו עם ההכנות לקראת החזרה, אחרי ארבע שנים בניכר, עברנו לסטטוס עולים חדשים. לא מדברת שפה, אין עבודה, קשה, קשה.

רילוקיישן – תלות או עצמאות?

אחד הדברים שאני אוהבת בחגים יהודים, הוא היכולת להתייחס לחג כמשל לתהליכים פנימיים שאנו עוברים עם עצמנו ועם האחר. זה מאפשר לי לחשוב פחות על כמה ולמה עומדים עלינו לכלותינו ולהתבונן יותר ביציאות המצריים האישיות שלי.

אמא בע"מ

כ-ו-ל-ם הלכו לג'מבו. זאת אומרת לג'ימבורי בראשון.  

איך שכחתי את החתונה שלי

מזה חודש שאני נמצאת בגלות.

אצלי הכל בסדר

וזו היא האמת, לא רק הגרסה המכובסת שאני מספקת לאמא שלי כדי שלא תהיה בחרדות.

פסח: גרסת הרילוקיישן

בי נשבעתי שאין מצב שאני מנקה לכבוד הפסח הזה. לא יוצאת מגדרי, לא מבשלת, כלום. הרי אין לחץ אנחנו לא בישראל, נכון? מי יעשה לי מסדר המפקד? צד אחד של המשפחה יחגוג בהרצליה. הצד השני יחגגו בנס ציונה. אני פה, בלונדון, מי יבדוק שנשאר לי חמץ? מי??

צומת סגולה פינת ארבעה בנים

עוד מעט מגיע חג הפסח ואני עדיין על המדוכה, פוסחת על שני הסעיפים. מחד מתגעגעת לחג משפחתי ענף, רב משתתפים ודל קמחים בארץ, מאידך שמחה לחופש ולאנונימיות של פה. בניו יורק נזהרים לא לשאול אותך איפה את בחג, פן תנחתי אצלם לסדר שגם ככה מצטודד לימין ולשמאל במקום ההסבה הרגילה, פשוט כי אין מקום.

רגל פה רגל שם

בעוד חודשיים וחצי אני עוברת לגרמניה. מאז שנפלה ההחלטה, נדמה כאילו המילה רילוקיישן היא המילה הנפוצה ביותר מסביבי, ואפילו בתקופה הזו האקדמיה ללשון העברית הציגה את החלופה העברית – שעתוק.

העם, הארץ, והמולדת

בגלגול קודם הייתי חלוצה, ייבשתי ביצות, והקמתי ישובי חומה ומגדל (ההתנחלויות של פעם), בטוח. אחרת אי אפשר להסביר את הזיק והאנרגיה שיש לי כשאני מדברת על מדינת ישראל. או לפחות שהיו לי כשדיברתי על זו המולדת.

"ומה אתם עושים עם הכלב?"

כמובן שנוטשים אותו בצד הדרך. דילן היקר, תודה על השנים היפות, עכשיו קח חטיף דנטלי וצא לרחובות, אמא ואבא עוברים לברלין.

סופה של כל סופה לעבור

לפני שעברתי מארץ השמש, קליפורניה, לניו ג׳רזי/ניו יורק, לקחה אותי חברתי אורית למסע בחדר הארונות שלה. אורית עברה שנתיים קודם לכן מבוסטון, ארץ הקור, לדרום קליפורניה ומשום איזושהיא נוסטלגיה ושמחת המרחבים שבחדר ארונות קליפורני, שמרה את ציוד החורף שלהם.

על יכולות וגיבורי-על או: איך גיליתי גבורי-על בסוואנה

משפחה אחת שאני מכירה וארבעת ילדיהם, רובם מתחת לגיל חמש, עשו רילו לסוואנה, ג׳ורג׳יה. סוואנה היא עיר דרומית קלאסית, חביבה ועשירה בהסטוריה. בחנויות מבחר רהיטי עץ חמודים, בגדים צבעוניים (שלא כמו בניו יורק), מאכלים משמינים בלי פירוט קלורי ואנשים שפותחים לך את הדלת וגם מחזיקים אותה פתוחה עד שתגיעי. אנשים לא מצפצפים והתור נינוח לגמרי. בזרם המבקרים […]

שלוש מזוודות

וכך הגעתי לנקודה המשמעותית ביותר ברילוקיישן, אשר לא פיניתי לעצמי את הזמן לתכנן אותה לעומק – לנקז את כל רכושי (דל ככל שיהיה) לשלוש מזוודות.

ההחמצה שבדרך

לפני עשרים שנים בערך הייתי בפריז עם גיל. חשבתי שהטיול היה נפלא עד שפגשנו על המטוס בחזרה לארץ זוג, ישראלי כמובן, שהתקשה להאמין שלא היינו באיזו מסעדה מקומית ומ ד ה י מ ה. תוך כדי התיאורים המגרים שלהם על שפע הבשרים, הגבינות ופירות הים שהיו במזנון חופשי במסעדה, הבנתי שפריז הוחמצה לי ובגדול. הרגשתי […]

אהבתם? עשו לנו לייק!