ארכיוני תגיות: געגועים לישראל

החבילה הגיעה

אני מתקרבת לדרייבווי ורואה אותה ממתינה לי על המדרגה משמאל לדלת, מתחת לתיבת הדואר. כיתוב בעברית וחבל קושר, כמו פעם. החבילה. ה ח ב י ל ה!!!!

זו לא את, זה אני

זה אולי כמו לצאת מהארון ולהיות מי שאתה באמת. זה אולי כמו אחרי שנים רבות באותו מקום עבודה, לעבור למקום חדש שמתייחס אלייך ממש טוב, עד שאתה לפתע רואה את כל הדברים שהיו לא נכונים במקום שעזבת. זה אולי כמו להיפרד ממישהי שלא עושה לך טוב ולהרגיש משוחרר, אבל תמיד להתגעגע ולקוות שאולי היא תשתנה […]

אלה דברים שעליי אהובים

עוד חודשיים מטוס מחמם מנועים. עוד חודשיים עולה ילדה בת 26, עם שתי מזוודות, כרית צוואר והרבה טקס בישבן, אל מטוס ג'מבו שיטיס אותה להונג קונג לחיות עם אהוב ליבה. מה שאתם עוד לא יודעים, הוא שהילדה הזו כל כך מטורללת שהיא כבר עכשיו חושבת על כל הדברים שיחסרו לה שם.

לא פוסט ציונות

עכשיו, כשאין לי עבודה (ק-ר-י-י-ר-ה) ואין לי מטלות בית אינסופיות יש לי הרבה (מידי?) זמן להרהורים ומתמטיקת נפש לא מורכבת. אז נכתב לי הפוסט המהורהר הבא;  הייתי צריכה לנסוע עד סינגפור כדי ש:

ללכת עם ולהרגיש בלי

התחלה דרמטית מדי: ילדה בת שנה וחמישה חודשים עומדת על גג של בניין מגורים בבנגקוק וקוראת לחתול שיבוא: "תו! תו!" תוך כדי היא מושיטה זרוע קדימה ומחככת אצבעות קטנות בליווי של "ססס" עם לשון תינוקית מבצבצת בין שיניים טריות.

על כל אלה

היום בבוקר בעבודה תפסה אותי ג'ניפר במטבחון בעודי מכין לי את התה של הבוקר. ג'ניפר היא אישה צעירה ונבונה ממוצא מלזי. יש לנו דיבור. היא סיפרה לי שהיא נפלה במקרה על תחנת רדיו מקומי בשפה זרה, ושמעה שם שיר יפהפה, ולא נתקררה דעתה עד שטילפנה לתחנה וחקרה ומצאה והגיעה עד לעורכי התוכנית ברדיו וביררה את […]

על עצב, אבדן והרבה לבד

מה שהכי כואב לי, בימים כאלו, של אבדן, זה הלבד. הפיד שלי בפייסבוק מלא דעות. חלקן קיצוניות להפליא, חלקן מתונות, מחשבות נקמה מתמזגות עם השתתפות בצער, והמדינה שעזבתי מתאחדת ברגעים המופלאים, המיוחדים רק לה.

חופשת מולדת וקפה של בוקר עם אמא

ושוב אני מגלה אילו אנשים מוזרים ויצאי דופן פוגשים רק בשדות תעופה. היום חזיתי באדם מבוגר, בן 60 פלוס מינוס, לבוש חליפה מחויטת ומכנסי בד, אשר הניח על כתפי חברו עטיפות ריקות של מסטיק וחיכה לראות כמה זמן ייקח לו לשים לב. חצי שעה אחר כך כבר עלינו על המטוס וההוא עוד לא שם לב.

מה אנחנו עושים פה?

כבר מעל שבוע אני יושבת ושוברת את הראש עם פוסט שמסכם את כל הרגשות הלאומיים אחרי הביקור בארץ, ואיך הם קשורים ליום הזכרון ויום העצמאות וגם ליום השואה, וזה פשוט לא מצליח לי. יש כל כך הרבה לכתוב ו500 מילים לא יספיקו, אין מצב. אין לי מושג איפה למצוא את המילים הנכונות ולחבר את כולן […]

מחשבות על מדינה

בפעם הראשונה בחיי צפיתי בטקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל באינטרנט, הקשבתי לצפירה בגלגלצ. בפעם הראשונה בחיי זה היה הטקס הפרטי שלי, בלי להיות חלק ממדינה שלמה שעוצרת את שגרת יומה לדקת דומיה.

אז איפה הבית?

על פי הגדרת מילון "אבן שושן" בית הוא: 1. בנין לגור בו. 2. משפחה, איש ואשתו ובניהם. 3. עם, שבט: בית ישראל. אז בנין לגור בו, ברוך השם, יש (גם אם זה לא בדיוק בנין). משפחה? נשאר רק התא המשפחתי המצומצם. ושבט ישראל? הו, זה כבר עולם ומלואו. לא יעזור כמה ישראלים יגורו לידך, יהיה […]

בלוז חגים

ראש השנה, יום כיפור ועכשיו סוכות תקפו אותי בתסמונת הידועה בקרב אנשי המקצוע כ"בלוז חגים". גילוי נאות, אני "יהודייה לייט", מהסוג  שמצא את הדרך לשמור על מסורת אך מבלי כל החוקים והחובות, רק מה שכיף ונחמד. ראש השנה הוא תמיד מפגש משפחתי נחמד של המשפחה המורחבת, אוכל מעולה, אלכוהול וחברה טובה. אין דרך טובה מזו לפתוח […]

"עוד מעט, עוד קצת…"

בעוד חודש אנחנו עושים רילוקיישן. נעזוב את הכל, ניקח את הילד וכל תכולת הדירה ונטוס לנו מערבה אל לונדון הנפלאה. נכון, היא אפרורית, קרה ורטובה אבל כשאני שם, מצב הרוח שלי הוא בדיוק הפוך. וכך זה היה מגיל 15 בערך, כשגיליתי אותה והרגשתי שכנראה הייתי אמורה להיוולד שם.

אהבתם? עשו לנו לייק!