ארכיוני תגיות: הסתגלות לחיים בחו"ל

קונסוליה ואיבוד דעת כפול

היה איש חכם שאמר פעם שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתחמק מכתיבת התזה, ואם תבקשו ממני לתת לכם מקור ולצטט בשיטת הרווארד יש סיכוי גבוה במיוחד שאשלוק לכם את כדורי העין באמצעות שום דבר חוץ מנוצת טווס וציפורני הרגליים שלי, אז ראו הוזהרתם. בכל אופן, האיש החכם הזה היה צודק, ואכן, יכול להיות שהוא […]

על ילדים, שאלות מביכות וסוחרי סמים

״אז, יהיו לי מתישהו נכדים?,״ אמא של בנג׳מין שאלה אותי, משומקום, כשישבנו על המיטה ועשינו שיחת נפש בלי בנג׳מין שהיה עסוק במירוק התנור אחרי שהיא סילקה אותו בבושת פנים. אם הייתה לי כוס מים לידי היא הייתה מתנפצת על הרצפה בקול תרועה רמה, אך לצערי ידיי היו ריקות, כך שלא הייתה לי שום הסחת דעת.

גלובליזציה וביורוקרטיה

בין ריאיון למאמר לתמלול בשביל התזה שלי, השבוע האחרון עבר בלי יותר מדי התרחשויות, ואני כוללת גם את העובדה שלא באמת ערכתי אף ריאיון, קראתי אף מאמר או תמללתי אף טקסט בכך ש״אין התרחשויות״. לכן, אבחר לעסוק במה שהבריטים עוברים לשוחח עליו בכל עת בה אין תוכן אמיתי – מזג האוויר.

חברות לנצח

יומני היקר, אני ב"דיכאון" (לא קליני)! למה צריכים את הרילוקיישן הזה? עד שיצרנו קשר עם אנשים פה בצרפת, השקענו, הזמנו, דיברנו, עזרנו, שיחקנו, שתינו הרבה שמפניה ביחד.

רק בארגנטינה

רק בארגנטינה רואים בשמונה בבוקר מהדורת ספורט ולא מהדורת חדשות רק בארגנטינה ישנם יותר ימי חופש ומועדים לשמחה וששון מימי חול (יום הילד, יום הסטודנט, יום הקדוש, יום שחרור ארגנטינה, יום הזיכרון לחיילים, יום המורה ועוד ועוד כאורך הגלות…)

דברים שאני מתגעגע אליהם בישראל

עוד לא עברו שנתיים מאז שעזבנו את ישראל. כשאנשים שואלים אותי כמה זמן אנחנו פה ואני אומר להם "בערך שנה וחצי" הם שואלים "זה הכל?!". כן, בתמונה הגדולה של החיים, שנה וחצי הם מצמוץ, נפנוף כנפיים של פרפר. אבל עברנו כל כך הרבה בשנה וחצי האלה שיש את הפרדוקס המוזר הזה שמצד אחד זה מרגיש […]

של מי יום העצמאות הזה?

יום העצמאות. השדרה הראשית והרחובות הסמוכים מלאים באנשים. על הבמה המרכזית מנגנת להקה ובדוכנים מוכרים צמר גפן מתוק ושתייה קלה. כולם ממתינים לזיקוקים שאמורים להאיר את השמיים בעוד כחצי שעה. האווירה, ההמולה, והרעש מסביב מרגישים מאוד מוכר, אך הפעם זאת לא כיכר רבין, אלא הרחוב הראשי בעיר בה אנחנו גרים בארה״ב.

טייוואן: "לו הייתי אשת expat" – חלק א׳

כשנסעתי  לטייוואן בעקבות בעלי, הייתי אחרי התפקיד הראשון שלי כמנהלת משאבי אנוש. ההתקדמות הטבעית שלי היתה למצוא את התפקיד הבא כפי שעשו חברותיי למקצוע ולהמשיך לפתח את הקריירה. אנחנו החלטנו לצאת לריילוקיישן והמשמעות היתה השהייה בקריירה שלי. עם תינוק בן חצי שנה חשתי לגיטימציה לא לעבוד תקופה, להשקיע בו ובביתי הבכורה ולהסתגל לאט לחיים החדשים.

בקומפוזיציה מעורפלת – או: נעים להכיר, לונדון!

הרשו לי להשתמש בבלוג וב״הקשבה״ שלכם בכדי להעלות קצת נוסטלגיה, קצת זכרונות מהימים הספורים שטיילתי בלונדון אחרת.

הישראליאדה

פזית ודינה חברות כבר בערך חמש שנים. הן נפגשו ממש במקרה בחנות רהיטים. דינה ובעלה בדיוק עברו מישראל לארה״ב וחיפשו סלון לבית החדש. פזית, שהייתה במקרה גם היא בחנות, שמעה אותם מדברים עברית והציגה את עצמה. כמו שאומרים: השאר כבר היסטוריה. מאז הן נפגשות לפחות פעם בשבוע לקפה, שומרות אחת על הילדים של השנייה כשצריך, […]

אחד פלוס אחד : ויזת H1B ותואר בעיצוב פנים

כשעברנו לפה לא ראיתי שום צורך להעביר איתנו כלום מהבית בארץ. לא היתה שום סיבה להעביר שום רהיט, צעצוע או זכרונות. נתחיל מחדש, בית חדש, התחלה חדשה וזאת הזדמנות נהדרת להתרענן קצת. ממש לא צריך איתנו כלום.

להרגיש בבית

אומרים שבית הוא המקום שבו נמצא הלב. עשינו החלטה מאוד לא פשוטה , עברנו למדינה אחרת, השארנו משפחות וחברים ולצד כל זה, התחלנו לצבור הרבה חוויות חדשות.

בודדים באי אבוד

אז אחרי חודש של התאקלמות, והפצרות חוזרות ונשנות מיעל ולימור, התיישבתי לכתוב. כבר הרבה זמן שאנחנו מחפשים רילוקיישן, לא בגלל המילקי או ביבי, או שרה, אלא בשבילנו. בעיקר בשביל החוויה של לגור במקום אחר.

אהבתם? עשו לנו לייק!