ארכיוני תגיות: הסתגלות לחיים ברילוקיישן

35 תובנות לגבי הודו

דברים שקורים רק בהודו:

חג הבית

עוד מעט חנוכה. חג האורות. השדרה החמישית זוהרת באור יקרות, בבלוג המקצועי אני מעלה פוסטים של אור, חום, נרות, סופגניות, תחרות הסוודר המכוער לחנוכה (שטות כזו של אמריקאים) וכל מה שאפשר לטגן בשמן. עמוק.

המרחב שבין שני עולמות

כשגרנו בישראל חלמתי על מגורים בחו"ל, זה נשמע כל כך סקסי והרפתקני, לצאת מ"הביצה המקומית" אל העולם הגדול. קינאתי באנשים שעשו את זה ועברו להתגורר בחו"ל. שנים בן זוגי ואני השתעשענו ברעיון לעבור לכמה שנים לחו"ל. אפילו לא מקום ספציפי. אבל עם תינוק זה לא התאים לנו והיינו עסוקים עם העסק וה"גדול" בדיוק התחיל כיתה א', […]

תכף אשוב – סיפור כיסוי

גילוי נאות: אני לא מרגלת. אולי כן. אבל לא בסוכנות ספציפית. אני מרגלת מטעם עצמי. זוכרים את השורה הזאת מ׳מיץ פטל׳ בה הארנב אומר: ״אז אם אתם חברים שלי, אז בואו אלי הביתה!״

גם לזה מתרגלים…

כשרק הגעתי לארצות הברית, אבא שלי – בהכירו את יציר כפיו – ביקש שאבטיח לו שאני לא אנסה לשנות אותם, את האמריקאים. לשיטתו, ההתנהלות האמריקאית זו בדיוק הסיבה שזה עובד, וכן זו הדרך היחידה להפעיל 360 מיליון איש. אז הבטחתי. לא שערתי בתחילה כמה יהיה לי קשה ליישם, וכמה פשוט זה יהיה כשאתרגל בעצמי. 

באים והולכים

יש ומשתבשת לאנשים הדעת כשהם נוגעים באדמת הקודש, הלא היא ניו יורק והם נכנסים לאקסטזת מה שנקרא "זמן ניו יורק". אנשים מגיעים עם רשימות (של מקומות לבקר ושל קניות), וכמו יש איזו ירייה סודית מגג הרוקפלור, ומיד ביציאה מהגרנד סנטרל הם מתחילים לרוץ לכל עבר בשביל להספיק (צפו בסרטון קצר החוגג 100 שנה לגרנד סנטרל).

שאריות של חורף

ונתחיל בוידוי… אני מתגוררת מעל תיאטרון. יוצאים החוצה, שתי פסיעות ועולם שלם של תרבות דרום אמריקאית סוערת ותוססת נגלה אליך. בואו נודה על האמת, כנראה שרק בגלגול הבא שלי אתגורר מעל המולן רוז', אבל יותר מסביר להניח כי בגלגול הנוכחי תהיה זאת הפעם הראשונה והאחרונה. אף אחד לא אוהב לגור מעל לעורק תנועה ראשי…

מזל טוב

השבוע חגגנו שנתיים לבנגקוק. היא אמנם הרבה יותר מבוגרת אבל אנחנו הצלחנו להפוך בה מתינוקות לפעוטות. ובדיוק כמו פעוטות אנחנו כבר יודעים ללכת, לאכול, לדבר ועוד הרבה דברים אחרים, אם כי יש לנו גם עוד הרבה מה ללמוד ולראות.

רילוקיישן זה כמו לאבד את הזיכרון

תמיד תהיתי איך זה לאבד את הזיכרון. איך מרגיש מישהו שיום אחד קם בבוקר – ואין לו זכרונות. איך זה ללכת ברחוב בשכונה שלך ולא להכיר אף אחד. לא לזכור כמה עולה חלב, מתי באים לאסוף את הזבל, איפה שורת הממתקים בסופר, כל כמה זמן עושים טסט לרכב, ואיך לעזאזל מגיעים הביתה. פתאום הבנתי, לעשות […]

קונסוליה ואיבוד דעת כפול

היה איש חכם שאמר פעם שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתחמק מכתיבת התזה, ואם תבקשו ממני לתת לכם מקור ולצטט בשיטת הרווארד יש סיכוי גבוה במיוחד שאשלוק לכם את כדורי העין באמצעות שום דבר חוץ מנוצת טווס וציפורני הרגליים שלי, אז ראו הוזהרתם. בכל אופן, האיש החכם הזה היה צודק, ואכן, יכול להיות שהוא […]

על ילדים, שאלות מביכות וסוחרי סמים

״אז, יהיו לי מתישהו נכדים?,״ אמא של בנג׳מין שאלה אותי, משומקום, כשישבנו על המיטה ועשינו שיחת נפש בלי בנג׳מין שהיה עסוק במירוק התנור אחרי שהיא סילקה אותו בבושת פנים. אם הייתה לי כוס מים לידי היא הייתה מתנפצת על הרצפה בקול תרועה רמה, אך לצערי ידיי היו ריקות, כך שלא הייתה לי שום הסחת דעת.

חברות לנצח

יומני היקר, אני ב"דיכאון" (לא קליני)! למה צריכים את הרילוקיישן הזה? עד שיצרנו קשר עם אנשים פה בצרפת, השקענו, הזמנו, דיברנו, עזרנו, שיחקנו, שתינו הרבה שמפניה ביחד.

רק בארגנטינה

רק בארגנטינה רואים בשמונה בבוקר מהדורת ספורט ולא מהדורת חדשות רק בארגנטינה ישנם יותר ימי חופש ומועדים לשמחה וששון מימי חול (יום הילד, יום הסטודנט, יום הקדוש, יום שחרור ארגנטינה, יום הזיכרון לחיילים, יום המורה ועוד ועוד כאורך הגלות…)

אהבתם? עשו לנו לייק!