ארכיוני תגיות: לחיות בארה"ב

על גולות וגולים. בעיקר עצמיים.

יש האומרים שכשאת ׳תופסת׳ משהו, מבינה אותו לגמרי, את נהפכת לדבר הזה ואז לא יכולה יותר להביט עליו מן הצד, מבחוץ. מכיון שנעשית הדבר – את כבר בפנים, והראיה היא מבפנים החוצה. מן שינויי פרספקטיבה שכאלה, כמו התמונה של הזקנה-צעירה. אני שם. בחלק מהזמן אני אמריקאית ויש לי גם דגל ותעודה ובחלק מהזמן אני לגמרי […]

חג הבית

עוד מעט חנוכה. חג האורות. השדרה החמישית זוהרת באור יקרות, בבלוג המקצועי אני מעלה פוסטים של אור, חום, נרות, סופגניות, תחרות הסוודר המכוער לחנוכה (שטות כזו של אמריקאים) וכל מה שאפשר לטגן בשמן. עמוק.

תכף אשוב – סיפור כיסוי

גילוי נאות: אני לא מרגלת. אולי כן. אבל לא בסוכנות ספציפית. אני מרגלת מטעם עצמי. זוכרים את השורה הזאת מ׳מיץ פטל׳ בה הארנב אומר: ״אז אם אתם חברים שלי, אז בואו אלי הביתה!״

באים והולכים

יש ומשתבשת לאנשים הדעת כשהם נוגעים באדמת הקודש, הלא היא ניו יורק והם נכנסים לאקסטזת מה שנקרא "זמן ניו יורק". אנשים מגיעים עם רשימות (של מקומות לבקר ושל קניות), וכמו יש איזו ירייה סודית מגג הרוקפלור, ומיד ביציאה מהגרנד סנטרל הם מתחילים לרוץ לכל עבר בשביל להספיק (צפו בסרטון קצר החוגג 100 שנה לגרנד סנטרל).

מסע בחורף

בחורף קר כאן. קר מאד. חודשיים מתחת לאפס, והשלג שירד בסוף נובמבר עדיין מונח במקומו בינואר. יש לי מכנסי חרמונית שאשתי מצאה בגודוויל, ופארק אליו אני הולך בכל מזג אוויר. אבל משהו בדממה הלבנה הזו מוציא את החשק לחיות.

ה-חגים

פורים זהו חג מבורך; לא רק בגלל היין, החגיגות, התחפושות וטונות המתוקים (גם הילדים וגם אוזני המן), אלא בגלל שזה גם החג הזה שתמיד מסמן ב"יהודית" את סיום השלג והקור הניו יורקי.

הדשא ירוק יותר

תראו איך הם משקיעים במדשאות! חמותי מביטה מחלון הרכב וכולה התפעלות. חמי וחמותי הגיעו לביקור ואנחנו נוסעים איתם לטיול בדור קאונטי שזה חצי אי ארוך לתוך אגם מישיגן, המעניק לוויסקונסין צורת כפפה, כשהוא הבוהן הצרה שלה. המחוז הזה עתיר בתי קיץ, עיירות תיירות, ושיירות של דרומיים כמונו המשתרכות על כבישיו הצרים.

של מי יום העצמאות הזה?

יום העצמאות. השדרה הראשית והרחובות הסמוכים מלאים באנשים. על הבמה המרכזית מנגנת להקה ובדוכנים מוכרים צמר גפן מתוק ושתייה קלה. כולם ממתינים לזיקוקים שאמורים להאיר את השמיים בעוד כחצי שעה. האווירה, ההמולה, והרעש מסביב מרגישים מאוד מוכר, אך הפעם זאת לא כיכר רבין, אלא הרחוב הראשי בעיר בה אנחנו גרים בארה״ב.

נקודת שבירה

אני יושבת מול אש מפצפצת באח ענקי מעוצב באבני נחל אפורות. אני מכורבלת בכורסת ארצ'י בנקר נוחה וחמימה ולחלל שאני שוהה בו יש עיצוב כפרי של ביקתת יער. בחוץ שלג וחשוך. מעל האח שלט עם 5 כוכבים. 5 כוכבים לבית החולים הטוב ביותר בערבות קולורדו. אני פה בגללי, אבל לא אני בחדר הניתוח למעלה.

משוואה הזויה

בעוד ארצות הברית מצחצחת רחובותיה וגניה לקראת יום עצמאותה ה – 238 (בחיי שבדקתי), ישראל אבלה על שלושה נערים שנחטפו ונרצחו בדם קר. חגיגות עצמאות, לעומת הכרה, בפעם המי יודע כמה, שאין שום עצמאות בלהיות ישראלי.

רוחניק

מסתבר שאני רוחניק. כך לפחות טוענים כמה ממכריי, שאולי בגופם בישראל אך בנפשם עדיין משוטטים ברחובות ניו-דלהי. אני עדיין לא בטוח מה זה אומר מבחינת היום יום שלי. אולי אני צריך להתחיל ללבוש שרוואלים לבנים מתנפנפים, או לעשות קעקוע קטן של דולפין. בקטע של שיער ארוך אני חושב שכבר איחרתי את המועד.

על אמא לא אומרים "היא"

לפני חצי שנה בערך בשיחה היומית עם אמא שלי (כן, יומית), העלאתי את הרעיון שהיא ואבא שלי יבואו לבקר מסביב לפסח ונחגוג פה ביחד את החג.  העיניים שלה ישר נדלקו (כבר יודעת איך זה נשמע דרך הטלפון); רגע – לכל מי שלא מבין למה אנחנו לא בסקייפ או ווטסאפ או וווטאבר, אם הילדים לא מתרוצצים […]

לחייך, אמריקה

בסיום הספירה לאחור, צעקות ה"הפי ניו איר", הזיקוקים והנשיקות, היה שקט. זה היה שקט של כמה שניות בלבד, אבל מין שקט שכאילו עוצר לרגע את הכול, כמו כפתור ה"פאוז" בשלט של הטלויזיה, כשהתמונה קופאת ורק הגיבור של הסרט ומחשבותיו רצים קדימה. ואני, ממש לא גיבורה, אבל לרגע אחד הייתי הגיבורה בסיפור שלי, וכל מה שקרה […]

אהבתם? עשו לנו לייק!