ארכיוני תגיות: רילוקיישן לארה"ב עם ילדים

ואמא בשם אומרה

חזרנו מחופשת המולדת האינטנסיבית. הילדים חזרו לבית הספר, המפרנסת לעבודתה, ואני – לשיגרת הבית. חידשתי את הבקרים בחדר הכושר, הצהריים בקניות והערב בבישול ועזרה לילדים. השיגרה חזרה לבסיסה בשלום.

אהבה ישנה – New Life

"את לא מממשת את הפוטניצאל הטמון בך", "את יכולה לעשות כל מה שרק תרצי". משפטים אלו ועוד שמעתי לא פעם לאורך חיי הבוגרים. עסקתי במגוון תפקידים בעבודתי בארץ אך ללא מכנה משותף או הגדרה. גם הנושאים שבחרתי ללמוד, תעשיה וניהול וקורס ניהול פרוייקטים, היו נושאים רחבים ולא סייעו לי ביצירת כיוון ברור.

מעברים: מה ילדים זוכרים מחווית הרילוקיישן?

נראה שאחד הנושאים העיקריים שמעסיקים הרבה אנשים בהתלבטות כן-או-לא-רילוקיישן (או הגירה, או כל מעבר לחו"ל) הוא מה יהיה עם הילדים. כמובן שיש גם כאלה שזה לא מטריד אותם: "הילדים יסתדרו, אני לא מודאג", הם אומרים, או "אנחנו משאירים את הילדים אצל סבא וסבתא לשנתיים", או אפילו "אדוני, אני מבקש ממך להזיז מיד את האוטו".

Congratulations, You're Hired

זה פוסט שחיכה להיכתב כבר שנה וחצי. במהלך השנה וחצי הזאת חשבתי ברגעים מסויימים שהוא כבר לא ייכתב לעולם, ובמקומו אכתוב את הפוסט: "איך לחזור לעבודה בישראל". ואז הנס קרה והטלפון המיוחל הגיע: "התקבלת לעבודה!"  (כמובן שבסיטואציה הכי הזויה שאפשר עם נועם על הידיים בכניסה לשיעור התעמלות הומה ילדים), אבל העיקר שהגיע.

עד שניפגש

חצות עוד מעט. אני כל כך עייפה עד שהעיניים שלי כמעט נעצמות מעצמן. הילדים ישנים, אפשר לשמוע את רצפת העץ חורקת והרוח ששורקת בחוץ. לרגע נדמה לי שמישהו מסתובב בבית, אני נבהלת וקופצת ואז נזכרת שככה זה עם רצפת עץ, יש לה מין רעשים וחריקות כאלה כי העץ הוא חי ונושם וזז לאט ממש כמוני […]

טל ברודי, וועד ההורים ואני

אחד התפקידים הראשונים שלי כבעלה של שליחה, היה רישום הילדים לבית הספר היהודי במילווקי. זה נעשה במיילים מהארץ מול בעלי תפקידים בבית הספר. מאוחר יותר הכרתי את אותם אנשים והתידדתי איתם, אך בשלב ההרשמה מרחוק זה היה מנוכר, רשמי, קצת מלחיץ – מה לשאול ואיך לא לצאת נודניק – ובעיקר עמוס טפסים.

בעין הסערה

רק כשאת נזרקת למים הסוערים את מבינה שלפני כן ימי חייך זרמו להם בנחת וגם אתגרים שניקרו בדרך, במבט לאחור, נראים פחות דרמטיים לעומת ההווה. הווה של אמא לחיילים בודדים מרגיש בעין הסערה. חיים על הקצה כל הזמן.

יציאת מצרים הקטנה שלי

את ליל הסדר האחרון בילינו בחיק המשפחה במיאמי. כמה שעות נסיעה ברכב + טיסה לא ישירה והגענו לעולם אחר. חלק מהביקורים המשפחתיים העברנו למקומות מפגש אחרים ביבשת אמריקה, לא בגלל שאיננו אוהבים לארח, נהפוך הוא. אבל בנברסקה אין הרבה אטרקציות מקומיות לישראלים המדמיינים אמריקה אחרת, אלא אם האורחים חובבי סוסים או צייד.

הא לזא עניא

עוד בזמן ההכנות לשליחות, כשלא ידעתי מה אעשה – או ליתר דיוק, כשלא ידעתי מה לענות למי ששואל אותי מה אעשה – ידעתי שאני הולך לבשל. חמישה פיות רעבים מדי ארוחת ערב זה אתגר, במיוחד עבור מי שרגיל לזפזפ הלאה כשהוא עובר מול מקרר הארוחות המוכנות בסופר. מה גם שלא זול פה לאכול בחוץ. זו […]

הכירו את ה'אימא במשרה מלאה' החדשה

אני לא יודעת מה איתכן, אבל כחלק מהמעבר לטורונטו,  מצאתי את עצמי בתפקיד שתמיד הכרזתי שאין סיכוי שאבצע אותו, בוודאי לא על הצד הטוב ביותר – אימא במשרה מלאה. לא צריך להגדיר את העבודה הזו, כולנו יודעות במה מדובר.

תחילתו של החורף

זה החורף הראשון שלנו בנברסקה והוא החליט להקדים; רק תחילת נובמבר ואנחנו כבר במינוס 17 מעלות צלזיוס. כן, כן, מינוס שבע עשרה מעלות! מפתיע לגלות, אבל למען האמת, אין הבדל גדול בהתנהלות שלנו בטמפ' של מינוס 4 למינוס 17 מעלות צלזיוס. לא פעם אמרו לנו בקיץ הזה, חכו עד שתגיעו לחורף… זה נאמר בנימה של […]

רפואה שלמה

אני לוקח את הבן לרופא עור, לבדוק את פניו המשתנים. אני משאיר אותם לבד ומכין לי כוס קפה. לפני שאני מספיק ללגום, הרופא  קורא לי לחדרו. שניהם יושבים שם בשקט, מביטים בי, והרופא פונה אלי: אני הולך לשים את הבן שלך על תרופות, רציתי רק לוודא שהביטוח שלך מכסה אותן.

קרדיט

בטפסי ההגירה שאני מגיש עלי לסמן אם אני מתכוון לעסוק בפעילות טרור. אני תמה מי האיש שהוא מספיק חכם לכוון בואינג לתוך מגדל ומספיק טיפש להצהיר על כך בטופס. אני חושב על האמון שנותן הממשל האמריקאי ברוצח מועד, שלא יהיה שקרן. הטפסים האלה זועקים את תסכולו של הביורוקרט חסר האונים.

אהבתם? עשו לנו לייק!