ארכיוני תגיות: רילוקיישן לניו יורק

וירג'יניה וולף, מודל (כמעט) סתיו 2017

זהו, בשני האחרון זה הפך רשמי – חזרתי להיות אחראית ללו"ז שלי, לראש שלי, ולחיי העצמאים באופן כללי: גם האמצעית סיימה עם כל ימי ההסתגלות וההתרגלות (שבוע אחרי השאר) והחלה את שנת הלימודים שלה.

חברות בתפוח הגדול

אני מיסודי בחורה מאוד חברותית, מאלו שאפילו בנסיעה של חמש דקות באוטובוס מפטפטות עם חצי אוטובוס. אף פעם לא היה לי קשה להכיר חברות חדשות אבל לא תמיד הן היו חברות אמת.

כמה רחוק את מוכנה ללכת…

פעם למשפט בכותרת הייתה משמעות אחרת; "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הוא שמו של הספר הנפלא של מאירה ברנע גולדברג שמספר על טיפולי פוריות; נושא שמאוד העסיק אותי בתור מטופלת בעצמי (טוב נו, מטופלת לשעבר, אבל פעם מטופלת תמיד מטופלת, כנראה…).

כל קיץ קורה דבר מה…

כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. 

אמא'לה ניו יורק, או: למה לי לכתוב בלוג?

אז למה לי לחזור לכתוב בבלוג? שואלת את עצמי… הרי זה לא שיש לי עודף זמן פנוי עם הקטנה והחמודה שלי.

I got the whole world in my hands

יש המון שניות אושר שקורות לי "תוך כדי" ומבהירות לי שאני במקום כבר מספיק זמן בשביל לקרוא לו שלי: בית הקפה שלי, הסופר שלי, הפאב שלי, הבנק/ מתפרה/ מאפייה. הרגעים האלו כמובן מתעצמים ברילוקיישן, כי זה לא רק שמצאתי את ה"מקומות" הללו, אלא שמצאתי אותם בעיר זרה, במדינה חדשה, מעבר לים, בשפה שהיא לא שלי […]

הביתה

בשעה שאני כותבת, סימבה הכלב נח כאן לידי, אוזנו ממש מתחת לוונטה של האוויר הקריר (סופסוף התחמם בחוץ) והשערות הקטנות של פרוותו הרכה רועדות קצת ברוח הקרירה שמתנשבת לה.

אמא בע"מ

כ-ו-ל-ם הלכו לג'מבו. זאת אומרת לג'ימבורי בראשון.  

צומת סגולה פינת ארבעה בנים

עוד מעט מגיע חג הפסח ואני עדיין על המדוכה, פוסחת על שני הסעיפים. מחד מתגעגעת לחג משפחתי ענף, רב משתתפים ודל קמחים בארץ, מאידך שמחה לחופש ולאנונימיות של פה. בניו יורק נזהרים לא לשאול אותך איפה את בחג, פן תנחתי אצלם לסדר שגם ככה מצטודד לימין ולשמאל במקום ההסבה הרגילה, פשוט כי אין מקום.

סופה של כל סופה לעבור

לפני שעברתי מארץ השמש, קליפורניה, לניו ג׳רזי/ניו יורק, לקחה אותי חברתי אורית למסע בחדר הארונות שלה. אורית עברה שנתיים קודם לכן מבוסטון, ארץ הקור, לדרום קליפורניה ומשום איזושהיא נוסטלגיה ושמחת המרחבים שבחדר ארונות קליפורני, שמרה את ציוד החורף שלהם.

על גולות וגולים. בעיקר עצמיים.

יש האומרים שכשאת ׳תופסת׳ משהו, מבינה אותו לגמרי, את נהפכת לדבר הזה ואז לא יכולה יותר להביט עליו מן הצד, מבחוץ. מכיון שנעשית הדבר – את כבר בפנים, והראיה היא מבפנים החוצה. מן שינויי פרספקטיבה שכאלה, כמו התמונה של הזקנה-צעירה. אני שם. בחלק מהזמן אני אמריקאית ויש לי גם דגל ותעודה ובחלק מהזמן אני לגמרי […]

החבילה הגיעה

אני מתקרבת לדרייבווי ורואה אותה ממתינה לי על המדרגה משמאל לדלת, מתחת לתיבת הדואר. כיתוב בעברית וחבל קושר, כמו פעם. החבילה. ה ח ב י ל ה!!!!

ועכשיו, מה עכשיו?

"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד. (מתוך "פו הדב"). אחרי שבית הספר של הבכור התחיל מאוד מאוחר השנה (בגלל שיפוצים), אחרי שהם עברו בחזרה למבנה הקבוע שלהם בתחילת נובמבר, אחרי שמיד לאחר מכן נאלצנו למצוא לקטנה […]

אהבתם? עשו לנו לייק!