ארכיוני תגיות: רילוקיישן לניו יורק

חשבתי שניו יורק לא כל כך מפחידה, ואז בעלת הדירה זרקה אותי

הבנתי לאחרונה שאני מפחדת מניו יורק.

ברוך הבא לקולג’

כשהגעתי לניו יורק, הכל היה נדמה כמו קלישאה. המוניות הצהובות היקרות להחריד. ההליכה המהירה ברחובות שמאיצה את הצעדים שלי גם אם אין לי לאן ללכת.

המדריך החסר לטרמפיסט בגולקסיה: מורה נבוכים למחפשי עבודה

איכשהוא נהפכת לדודה בגולה. לא ברור איך ולמה, אבל עכשיו כשאת מסתכלת על עצמך במראת הזה-מקרוב-באו, את רואה בעיניהם המנצנצות מחשק נעורים ושמחת הבורות את הדודה המיטיבה שנעשית. הם בטוחים שאת, ממרום מושבך בראש הרשימה (הכל פנקס סוכנות בסוף), תוכלי לסדר להם אוטו, בית, עבודה, להכיר להם חברים, לדאוג להם בחגים ולשמור להם על הילדים. […]

אם תרצו אין זו הגנה

‏חלק מחוויית הרילוקיישן מתחיל בדיוק כשהיא נגמרת.

וירג'יניה וולף, מודל (כמעט) סתיו 2017

זהו, בשני האחרון זה הפך רשמי – חזרתי להיות אחראית ללו"ז שלי, לראש שלי, ולחיי העצמאים באופן כללי: גם האמצעית סיימה עם כל ימי ההסתגלות וההתרגלות (שבוע אחרי השאר) והחלה את שנת הלימודים שלה.

חברות בתפוח הגדול

אני מיסודי בחורה מאוד חברותית, מאלו שאפילו בנסיעה של חמש דקות באוטובוס מפטפטות עם חצי אוטובוס. אף פעם לא היה לי קשה להכיר חברות חדשות אבל לא תמיד הן היו חברות אמת.

כמה רחוק את מוכנה ללכת…

פעם למשפט בכותרת הייתה משמעות אחרת; "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הוא שמו של הספר הנפלא של מאירה ברנע גולדברג שמספר על טיפולי פוריות; נושא שמאוד העסיק אותי בתור מטופלת בעצמי (טוב נו, מטופלת לשעבר, אבל פעם מטופלת תמיד מטופלת, כנראה…).

כל קיץ קורה דבר מה…

כל שנה בתחילת הקיץ, אני סופרת. כל קיץ, כל שנה, בנוהל. כבר שבועות שאני סופרת. כל הזמן חוזרת על הספירה: X חברות, X משפחות, X אנשים במשפחה, ואלו שמות בני ישראל … כאילו מנסה להאחז ברגעים המשותפים בעיר. 

אמא'לה ניו יורק, או: למה לי לכתוב בלוג?

אז למה לי לחזור לכתוב בבלוג? שואלת את עצמי… הרי זה לא שיש לי עודף זמן פנוי עם הקטנה והחמודה שלי.

I got the whole world in my hands

יש המון שניות אושר שקורות לי "תוך כדי" ומבהירות לי שאני במקום כבר מספיק זמן בשביל לקרוא לו שלי: בית הקפה שלי, הסופר שלי, הפאב שלי, הבנק/ מתפרה/ מאפייה. הרגעים האלו כמובן מתעצמים ברילוקיישן, כי זה לא רק שמצאתי את ה"מקומות" הללו, אלא שמצאתי אותם בעיר זרה, במדינה חדשה, מעבר לים, בשפה שהיא לא שלי […]

הביתה

בשעה שאני כותבת, סימבה הכלב נח כאן לידי, אוזנו ממש מתחת לוונטה של האוויר הקריר (סופסוף התחמם בחוץ) והשערות הקטנות של פרוותו הרכה רועדות קצת ברוח הקרירה שמתנשבת לה.

אמא בע"מ

כ-ו-ל-ם הלכו לג'מבו. זאת אומרת לג'ימבורי בראשון.  

צומת סגולה פינת ארבעה בנים

עוד מעט מגיע חג הפסח ואני עדיין על המדוכה, פוסחת על שני הסעיפים. מחד מתגעגעת לחג משפחתי ענף, רב משתתפים ודל קמחים בארץ, מאידך שמחה לחופש ולאנונימיות של פה. בניו יורק נזהרים לא לשאול אותך איפה את בחג, פן תנחתי אצלם לסדר שגם ככה מצטודד לימין ולשמאל במקום ההסבה הרגילה, פשוט כי אין מקום.

אהבתם? עשו לנו לייק!